אני אגלגל סיגריה כדי לכתוב את הפוסט הזה. הנני. בבלוג שלי, שאני מתביישת להצביע ולהגיד- "אני". אני אשמה שהבלוג היקר הזה לא טופח, ננטש. אבל כדרכו של העולם, עונשי הוא הבלוג. אילולא אני, לא היה הבלוג במצב כזה.
יצאו לי כמה מילים גבוהות. אני מתגעגעת לנטע הגולמית. ועוד יומיים אני עוברת ליפו.
אני עוברת לגור לבד על פינת רחוב ראשית, ולמעבר הזה שני חלקים אתגריים עיקריים:
א- אני נאלצת לעזוב את הכוך שלי
ב- אני צריכה לדאוג שיהיה נייר טואלט בבית, ודברים רשמיים אחרים. משמע- להפוך אותו לבית שלי פלוס לקיחת אחראיות מלאה.
בגלל ש, כפי שציינתי, אני לא במיטבי, קשה לי להפרד מהחדר כמיטבו. קשה לי אפילו לכתוב את הפוסט הזה. אני מרגישה כמו אלו שתמיד אמרו לי- "איך עלית על זה? איך כתבת את זה?" ואני אומרת שפשוט כותבים, בלי עונש. אז עכשיו אני כותבת בלי למחוק את הכל, פשוט כותבת.
הייתי בבית פעמיים. דירת חדר גדולה עם תקרה גבוהה וגלריה. מטבחון קטן, מרפסת קטנה ומקלחון ושירותים קטנטנים. ולמותק הזה שני מפתחות. בלי מעלית, אבל אין הרבה לעלות במדרגות.
אני אוהבת את הבית החדש הזה. יש בו משהו שנותן לי תקווה לניצוץ משוחזר בי, אבל כרגע אני כל כך עמוסה, כבר כמעט שנתיים של עומס מנטלי- [בשנה הראשונה העומס לקח את כל נקודות הזכות כמעט של השנה הזו, ולכן את העומס של השנה אני פשוט צוברת בלי לייחס לו משמעות], שקשה לי להתייחס אל המעבר כדבר נקי.
אבל המעבר הוא דבר נקי. מקום חדש לחוות בו- מה נקי מזה? הבית הוא איפה שהלב נמצא, והלב שלי עומד להתמסר למקום טהור. [כמעט, הרהיטים של נ', הדיירת הקודמת. זה מרגיש מוזר קצת לחוות על משהו שישנו עליו.]
המטרה שלי היא לבכות בחדר הזה, לאונן בחדר הזה, להזיין בחדר הזה, לצחוק בחדר הזה, להתמסטל בחדר הזה, להוריד את ג'וס לטיול בגינת הכלבים, לישון בחדר הזה חודש ולגלות שאני מרגישה בו בבית, להכין בו אוכל, להוריד את הזבל, לחזור מהעבודה ולחכות רק לו ולג'וסי, לקבוע עם מישהו בתחנת האוטובוס הקרובה ולבוא לאסוף אותו עם ג'וס, לעשות קניות, להתעורר בו ולהכין בו קפה, לארח אנשים בחדר הזה, להכין תה במטבחון, להשתין ולחרבן על האסלה החדשה, להתקלח במקלחת [כנראה יהיה לי דוש מועדף, כי אם אני זוכרת יש שניים], להכיר את כל חיבורי החשמל, להחליף בו נורה, לשלם חשבונות פעם ראשונה, לשבת בקפה מתחת לבית מתישהו כשארגיש לבד, לכתוב פוסט מהחדר, להקשיב לאלבום שלם בו, לרקוד בו, לשיר בו, להתלבש בו ולחקור את עצמי מול המראה, לנהל שיחת חולין עם אחד השכנים בקומה שיש לו כלב, להגיד כבדרך אגב [רק כמעט] "אני בבית" כששואלים אותי למיקומי.
אני רוצה לחזור לפוסט הזה ולגלות שהגשמתי את הכל. להזכר בחדר שלי עם התאורה הצהבהבה ובמאוורר התקרה, בארון המראות, ולגלות שהפכתי אותו לאיגלו שלי.
אני יוצאת מהפוסט הזה עם ניצוץ קטן בעיניים.
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
