גידרתי את עצמי בשדה רחב

"זה היה לילה נעים, למרות שאיני זוכרת זאת בוודאות- הוא מצטייר כנעים בזכרוני. השעה- קטנה. הרחובות נדמים דוממים. מלבדי לא היה בראשי דבר. סקרתי את פני השטח בעזרת הסמן כעיוורת האוחזת מקל הליכה. זה היה הלילה האחרון שבו אחזה את לבי אותה התקווה העגולה שכל המתרחש הוא בגדר סטייה קלה מהנורמה. אז עוד חשבתי שדברים ישובו בהקדם להווייתם הרגילה. הלכתי לאורך המדרכה, כשנורות הרחוב מראות לי את הדרך. אט אט העולם, כפי שאני מכירה אותו, החל ונעלם. התכוונתי.. הלך ונעלם. הדבר היחיד שנותר הוא הסמן שלי והאורות לצד הדרך. אך כעט עמודי המנורה ובית הנורה כבר נעלמו והאור היה תלוי כשמשות זעירות לאורך שביל בלתי נראה. הלכתי במשך שעות, או ימים... אך הרעב לא מיהר להגיע. בשלב מסוים כל המתרחש הרגיש כמו חלום מפחיד מאוד. החלום, זאת אומרת, המציאות, אינו איים עלי בגלל צורותיו השונות. הוא איים עלי כי הפסקתי לחוש את התחושות הרגילות המלוות אותי. ההרגלים הקטנים שלי התעייפו כשכל שהתמקדתי בו הוא להמשיך ללכת. אך האורות הללו הובילו אותי לכאן.  זה מרגיש מנחם כמעט לספר לך את זה, כאילו מדובר באיזה סוד שישב עלי שנים רבות. לקשור את החוויה הזו לשפה מחזיר בי משהו שחששתי שאבד לי במהלך המסע הזה."

סוג'ה הסתכל עליה במבט מבין, תוך שהוא מציע לה את האבן הגדולה שבין כפותיו. היה נראה שהוא נזהר מלזוז. גופו הכלבי והגדול היה בקלות יכול למוטט קורות ישנים כאלו, חשבה האם. היא נדה לשלילה בראשה "תודה" אמרה. "אני אשמח לתה במקום". עגלה ישנה למראה שקשקה במטבח והכלב הנהן. התינוקת שבמנשא על חזה האם החלה להתייפח, כשהיא שולחת ידיים כמבקשת לינוק.