בטן כואבת, בטן כואבת בכאב שיכולתי לזהות מתוך שינה. כאב ספציפי ומעורר בחילה, כזה שלא הרגשתי חודשים.
כאב של תחושת אהבה.
וזה לא הכאב הקיטשי והמיוחל. לא השמחה הגדולה ולא העצב ההוליוודי.
זה הכאב של תברחי כל עוד את יכולה, ובמקום לברוח מהתחושה האסורה את רצה ישר אל הידיים שלה, להיות טרף לכל התחושות שלך, להאכל על-ידי עצמך בשביל מטרה חשובה וחסרת חשיבות.
סיפור כל-כך דומה איתה, סיפור כל-כך שונה.
להסתכל עליו ולהתרגש, לדעת שאני לא אוהבת אותו בכלל. לדעת שהוא לא הטעם שלי. לדעת שהוא ה"ריבאונד" שלי.
לדעת שאני אוהבת רק את הרעיון. לדעת שאני שונאת את החולצה השחורה הג'ינס ונעלי הספורט מתרחקים ממני לאותו הכיוון, ולהזכר באותו היום עליו אני מתחרטת עמוקות, לפני שלושה וחצי חודשים, בסיטואציה כל-כך אחרת וכל-כך כל-כך שונה.
היא מתאהבת במורה שלה לקולנוע.
איזה יופי, נטע החולנית חייבת לקפוץ על ההזמנות של בלי לבחור לחלום על זה בלילה, אפילו את הנטע שלנו זה רודף יותר.
מסתכלת על המורה הזה לקולנוע, לדעת שאני לא אוהבת אותו, לא נמשכת אליו אפילו, לא הטעם שלי, לדעת שחלמתי עליו בלילה והוא לא יוצא לי מהראש. ולדעת שזה לא הוא בכלל. זה מישהו אחר.
זה נורא. אני יודעת שיוכלו להגיע לפוסט הזה.
אפילו לא כתבתי במפורש על העובדה שאהבתי (אוהבת, אהבתי) מורה בבלוג הזה. אי פעם. כתבתי לא אפשרי לא אפשרי, ידעתי לכמה ידיים זה יכול להגיע.
אז כן, זה הסיפור.
אני מאוהבת, התאהבתי, אהבתי, כל מילה בכל זמן, את המורה שלי .
בכל האהבה הזאת נקטתי בכל הצעדים הלא נכונים, סיפרתי לו בצורה הלא נכונה. הייתי לא אני. איבדתי את עצמי.
ואיזה מצחיק זה, איזו שנאה יש לי אליה (וכשאני אומרת אליה, זה אלי), שהיא תראה אותו, תדע לאיזה יום לחכות.
תחשוב על "שלישי שלישי שלישי".
ואולי היא בכלל לא מתאהבת.
זה לא משנה.
זה רק הרעיון של האופציה. שהיא יכולה ויש לה שנה שלמה, ויותר. הרבה יותר.
ידעתי שמשהו כזה יקרה איתו, הייתה לי תחושה מהרגע הראשון. ידעתי.
אני לא אוהבת אותו ולא מרגישה כלפיו שום דבר מיוחד. זה מה שאני מרגישה כלפי זה שאני אוהבת/לא אוהבת, הצמאון הזה להשליך את הרגשות כלפי הסיטואציה הדומה ביותר.
מרגישה תחרות דבילית איתה עכשיו.
ואני יודעת שאם היא תקרא את הפוסט הזה היא תחשוב כמה דברים-
1) וואו, היא לקחה את זה רחוק. רחוק מדי, זאת לא הסיטואציה..
2) אני לא אדבר איתה על זה, זה יכאב לה.
את לא צריכה. הריבאונד היה מגיע במוקדם או במאוחר.
אוי אלוהים את זה לא חזיתי.
שנה טובה לכולם, מלאת הפתעות, מהסוג הטוב והטוב פחות, ושאולי משהו בעל משמעות ידפוק בדלת.
אבל הכי חשוב, לא משנה כמה הדבר הזה משמעותי ומדהים, כשמגיע בואו ללכת- תשחררו אותו לחופשי.
חג שמח גם לך, מרובה ילדים ואישה.
רוצה להיות חופשיה
לא תלויה באהבה
או בכסף
או במקום
מילים שאמרתי קטנות ממני היום.
שנה טובה לי. אני מאחלת לעצמי ללמוד להתמודד עם הבדידות, להתבגר ולמצוא פתרון.
ושאולי, אולי, וזה חסר סיכוי לחלוטין מראש, שתהיה לי תגובה על הפוסט הזה.
ברק ורעם הבזיקו מצמרות העצים, העולם שחור לפתע ואני מהופנט אחריה, סוגד לנשימותיה מלאות המחנק, מאבד את שמי; חיים שלמים אל תהום.
ולאחר דקות-שניות-שעות, זמן בלתי ידוע והיא חזקה ממנו, מאבד פריטים נשגבים מזכרונות חיי, בראשי רק דרשתי להעניק בה גופי לטרף, לגעת עורה המכושף שישרוף את פניי.
ובבינה הבסיסית שנותרה בי התחלתי צועד עבורה.
כל תזוזה דרשה מאמצים נשגבים, רגל ורגל ועוד רגל, לחשושי צעדים מתרחשים על המרצפות. נשיפה ושאיפה, הסיגריה המאה אוזלת ורגל אלוהית מכבה אותה על המדרכה.
והיכן אני? מרחק שני מטרים מפניה, שפתותיה נפתחו כמעה ונשבעתי לזהות בהן תשוקה. קמה עבורי, הגברת האלה השטנית המיוחלת, קמה ושיערותיה נתונות לרוח. שערה אחת ועוד אחת בגוון מוקה אצילי ריחפו כאילו חיים היו בהן.
"בוא" לחשה אלי. מושכת אותי מת- חי-מתמיד אחריה, הולך בסמטאות ואור קלוש מהבהב בהן. צועד וריח, ריח מתוק ממלא את גופי ושורר בו.
ואל דירה נכנסתי, חושך מפלצתי אורב בחצות הליל. שקט ועל הרצפה שמלה חגה נחה, שמלת בורדו שוכנת על הרצפה. תנועות ידייה מפשיטות בה בריקוד חולני.
וכפתור כפתור פתחה בלשונה את חולצתי. מגששת באפלה ועינייה בורקות סגולות כמעט על שערות חזי.
ערום כביום הוולדי- ביום הוולדי לא רק הבגדים רחקו ממני אלא גם בינתי. דף חדש פתוח, תמים. לא חווה מאום.
צחור שדייה ברקו אלי מתוך מיטה, "בוא אלי", אמרה. "בוא".
התחלתי מברבר שובר שקט חרמנות ואש. מילה ועוד מילה יוצרת משפט עמום, ללא-קושי מתפוגגת באוויר ומתה. הד של צלילים מפי, ממשיך מברבר פנטזיה מינית ומייחל. שואף לממשה. והיא ערומה שולטת בי ביד רמה.
חשתי גופי נזרק על קיר, כאב אלוהי שבר בו ודם, דם רב מתיז מאפי. שולפת כלי-נשק שינייה החלה לנשק צווארי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
