עכשיו אני מרגישה במקום ממש טוב.
כאן, בכל אופן, לא הרגשתי ככה:
לא קטע אחרון אני נשבעת
התקשרתי לערן
הוא לא עונה
זה כל כך מטומטם כל הסמליות הזו
כל התודה שהתקשרת האדיוטי הזה
לחצתי על אחת
כן בעברית
ושוב אחת
ושוב אחת
מתמחים בלה בלה בלה מתקדמים וכל זה
אני מועברת לנציג
אומרים מיד
ומחזירים אותי להתחלה
ושוב אני לוחצת על אחת.
ובכלל עד שנזכרתי במספר...
חייגתי 1201
הייתי בטוחה שזה מה שחייגתי
לא יודעת איך
אבל הגעתי לכל מני מספרים אחרים
אחד של משרד החינוך ופגיעה אלימה
שזה בכלל אירוני שאני אגיע למשרד החינוך.
אני מניחה שכל מה שמתחיל ב120 זה גרוע.
מזל טוב
שתזכה ל120 שנה.
אומרים שמהשירים האלו יוצאים המקום הכי טוב
סליחה
אני מבולבלת
שמהמקומות האלו יוצאים השירים הכי טובים.
עשיתי פעם מונולוג שיש בו :"רציתי רק למות"
ולא יודעת,
וזו הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שאני רוצה למות.
ועכשיו זה מפחיד אותי
אני כאילו
חוזרת למקום אחר
של כאב ופחד מהמוות ומהלאבד את העולם שזה לאבד את עצמי
כי אנחנו זה מה שאנחנו רואים
והבנתי פתאום שאני לא נורמלית ובחיים לא יהיה
ולא אוכל לחיות כמו אדם נורמלי.
ושאני חושבת על זה
אפילו את החיים של הילדים שלי
אני אדפוק
אמא פסיכית.
והלאבד את העולם שזה לאבד את עצמי
כי אני זה מה שאני רואה
ואני לא אהיה זו שהקשיים מגיעים מבחוץ
שקשה להרוויח כסף
כי המצב הכלכלי קשה
וקוראים ידיעות
ורואים חדשות בשמונה
ודווקא לא כדי להתחרמן מיונית לוי
אלא סתם
כרוטינה אני יודעת מה
לא יודעת למה
גם הם לא
אבל זה בדיוק זה
לי יהיה קשה להרוויח כסף
כי אני אשמה.
כי אני לא.
ואני כל הזמן כל הזמן אומרת
כמה שבני אדם זו חיה נוראית
יותר גרועה ממחלה אוטואימיונית
שתוקפת את עצמה
אנחנו תוקפים כל דבר
כל דבר
לא רק את כל כדור הארץ הזה שלנו
סליחה
לא שלנו! לא שלנו!
את כל כדור הארץ אנחנו משימים אבל זה לא מספיק זה לא מספיק
גם לחלל אנחנו שולחים דברים
ודי
כל הזמן אני אומרת שבני אדם זו חיה נוראית
שדפקנו את הטבע עם ה"אנושיות" שלנו,
שמשייכים אליה תכונות כל כך טובות
וזה בדיוק ההפך
ועכשיו אני מבינה שהאמנים
זה השלב הכי גרוע של האנושות
הכי גרוע
הגאונים זה השלב הכי גרוע
זה הריחוק הכי גדול מהטבע
כל הממציאנים
כל הגאונים זה השלב הכי גרוע-
שאני הדבר הכי גרוע באנושות.
וכמה דקות
לא יודעת
כמה זמן אחרי שסיימתי לכתוב את השיר הזה
כן נראה לי שעברו
כמה דקות.
אמרתי לעצמי
שאני צריכה להלחין את זה
קצת כמו מימוש עצמי
או
שמכאן יוצאים השירים הכי טובים
ודמיינתי את הקצב של האורגן המזוייף הזה מתנגן
וחשבתי שזה יכול להיות מצחיק אירוני לעשות איזה בוסה נובה על השיר הזה
שזה בתכלס מה שאני יודעת לעשות
או
שאני אדבר את זה
ככה זה התאים לי
על אקורדים.
נזכרתי בשיר כדורי הרגעה בדבש.
אבל גיליתי שיש על האורגן המון בגדים שזרקתי והוא מונח מושפל על הרצפה
בתוך כל הכאוס המפחיד הזה
וויתרתי.
אני חושבת שאני אמשיך לראות בטיפול עכשיו
הלחצן הירוק
פתאום הייתה איזושהי תקווה
עם הצפצוף הזה
לא ממש רציתי שיענו
אבל כשלא ענו הייתה בי איזו הפוגה.
ופתאום כשאני כותבת את זה
אני קולטת כמה הבלאגן
הדברים שיש על השולחן
מפריעים לי לכתוב
שזה כמו פסנתר
שהידיים צריכות מרחב.
מעניין אם גם כשאנחנו מקלידים יש בנו איזה שביב כזה של רגש
כמו בטון דיבור
לא יודעת
אני מסתכלת על האצבעות שלי רצות ולא נדמה לי
זה אפילו מנתק אותי ממה שאני כותבת
זה כמו איזה דיווח
זה כמו איזו הסתכלות מהצד
על הנאמר שלך
ומדברים מדברים כל הזמן על הטונים של הדיבור ועל הפנים מול פנים
והארבע עיניים
וואלק אני מבינה אותם
גם כן מדברים...
כותבים על זה
בפייסבוק.
ולפחות היה ייתרון אחד לאדם בהמצאתו המונוטונית,
בעצלנותו, שהיא, הספק החדש ליצירתו-
ההקלטות הקוליות האלו
בפייסבוק
ובווטסאפ
"אין לי כח להקליד אני אקליט את זה"
ובונא אתה מדבר עם הבנאדם
אבל עדיין
זה כל כך מקוטע
ואתה רואה שהוא ידבר עכשיו 18 שניות
וזה נראה לך ארוך
ואתה מחכה שההקלטה תגמר
אני מבינה את עצמי שלא הסתובבתי עם פלאפון-
לא היה לי כח לקיצור הדרך הזה
לבכאילו הזה
לריחוק הזה.
ובדברים הכי קטנים גם
לשאול אנשים ברחוב מה השעה
לבדוק מה השעה על הכרטיס של האוטובוס
לשאול אנשים בתחנה עם האוטובוס מגיע
אפילו סתם משעמום
כי בכל מקרה אני אהיה פה ואחכה
ואשב על הספסל ווואלק אחשוב
באמת
אשב ואחשוב לי
ואני זוכרת שתיקנתי את האייפון אחרי שלושה חודשים
וחזרתי באוטובוס מבלפור הביתה
אני זוכרת שהבטתי לעצמי
שאני לא אדבר בפלאפון הרבה באוטובוסים כדי להעביר את הזמן
שאני לא אאבד את מחשבות האוטובוסים האלו
את השינה הזו
המנוחה
העיכול הזה
הרוגע הזה.
זה מן איגלו האוטובוס
אתה יושב חצי שעה
עם עצמך
והאוטובוס זז כמו שמרגיעים תינוק בעגלה
מרדימים אותו.
ועכשיו יש לי נוקיה ישן מעפן שמכבה את עצמו
וזה לא מספיק לי
אבל מילא-
עכשיו אני מרגישה מנותקת,
כל היום יושבת בבית לבד רק מחכה לפלאפון הזה
ועדיין שונאת כשהוא מגיע
מקצרת את קיצור הדרך.
ואין לי אינטרנט ואין לי כלום
רק את ג'וסה ואת בטיפול
וסימס
ועכשיו יש את הוורד הזה
אמרתי שאני אכתוב כשקמתי מהשיחה הזו ל1201 (רק ערן זמינים בשעות האלו
ובונא יוצא בשירים שאני מתקשרת אליהם הרבה אבל לא באמת)
אמרתי
אני אכתוב את זה.
והבלוג שלי יתום מסכן...
ואני צריכה לקום מחר בשביל הוויזה
אולי אני אעשה את זה בכיף?
אראה את זה כמשהו נחמד
בכל זאת
רוטשילד זה אחלה מקום
אפנק את עצמי באיזה מיץ תפוזים גדול
אלבש שמלה וארגיש סבבה עם העצים והירוק הזה של רוטשילד
ארגיש אישה עצמאית
אני והמחשבות שלי
ואני אהיה זמינה לעצמי בשבע בבוקר
ולא יהיה לי אכפת מהאנשים שמזיינים את השכל ב1201.
זה נשמע לי רעיון סבבה לגמרי.
אני אכניס לעצמי למח הלילה שזה פנאן לא סיוט
ובתכלס
נמאס לי להרקב על המיטה הזו עם המאוורר
אני מחפשת כיוונים חדשים למריחואנה ולעצמי
ועכשיו מצאתי את עצמי באמת יושבת אצל ידיד שהכרתי כאן
והיה פנאן ועישנו קצת
נשארתי סאחית
והוא ניסה לשכנע אותי ככה בנגיעות
להזדיין איתו
ונמאס לי שמוכיחים לי את התאוריה ה"דפוקה" שלי שגברים רק
מחפשים לזיין
זה פשוט
לא
נעים
לי
די.
במיוחד עכשיו כשאני לסבית כאמור
וצריכה לשלוט בדחפים שלי.
אני מרגישה גבר
מתעסקת בזין ולא באהבה
ובוחרת כל יום באהבה
מפחדת לעשות טעות איומה שכבר עשיתי
אבל באמת
הייתה בלתי נמנעת
הייתי חייבת
איך זאתי מבטיפול אמרה?
"זה כבר קרה
הרעיון נשתל לי בראש
זה היה בלתי נמנע"
והיא כבר מוותרת לעצמה מראש
רגע לפני החדירה
ממש כמו שהיה אצלי
אפילו חשבתי על פרידה
הזין עיוור אותי
ובכלל
היה קטן בסוף
וגרוע כל כך
והתחבר לתאוריה שלי כל כך
ורק ידיד אחד שלי
[לא ההומו]
מוכיח לי אחרת
עזר כנגדי
בונא
פתאום האקס שלא רצה לזיין אותי נראה לא כל כך גרוע
בעצם
שני הקיצונים שווים.
טוב יאללה, מה,
נראה בטיפול?
אני מפחדת להכנס למיטה ולא להרדם
אתמול נשארתי ערה שש שעות במיטה
חתיכת סיוט
והיה לי חם
אפילו הדלקתי מזגן בחמש בבוקר לחמש דקות
לא יכולתי
זה היה נורא
ושקפץ עלי הג'וק הקטן בשירותים
אין לי כח לזה זה משתק אותי פה.
ושהרגשתי אבודה וכלואה בתוך הערנות.
וחלמתי אחר כך על חברה טובה מפעם
חלומות מבוססים וארוכים
מפורטים כאלו
הם היו נורא נחמדים כשהייתי בתוכם
אני ממש ובאמת אוהבת לחלום
זה תחביב אמיתי שלי.
כל כך רציתי פעם לחלום חלומות צלולים
ופתאום אני שואלת את עצמי-
מאיפה הכמיהה הזו?
לחיות בחלום?
ובכלל תוך כדי כתיבה אני קולטת
שחלום הוא הדבר הכי חלומי
שעליו מבוססת המילה חלום שכוונתה משהו עילאי ורחוק שכל כך רוצים
להגשים.
אולי כי בחלום מרגישים חופשיים לגמרי
מקבלים את המציאות וזורמים איתה מתוך אינסטינקט כמעט
איזה נח זה לחלום
אמן שיהיו לי חלומות מעניינים הלילה
והלוואי שהפעם אני אזכור אחד מהם
אזכור טוב
כמו
תמונה כזו
שתלויה לי במודע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
