התייאשתי. ממש הוצאתם לי את החשק לחיות..
אתם בטח שואלים- איך זה יכול להיות? מי הצליח במשימה הכה-קשה הזאת?
התשובה היא- הצבא.
כמובן! איך לא?
תנו לי לשאול אותכם שאלה היפוטתית: אם הצבא רוצה אותי בו, בכל השנתיים האחרונות שלי בבית הספר הוא יצא מגדרו כדי להראות כמה זה חשוב להתגייס, לשרת וכמה שזה מכובד וטוב ונותן משמעות לחיים וכל מיני בלה-בלה-בלה ושטויות...
בעוד שבבית אמא שלי עמדה על כך שאני יעשה שירות לאומי ויסגור עיניין.
אבל התעקשתי, ידעתי שכשאני יתגייס אני ימלא תפקיד חשוב מאוד שייתן לי קפיצה משמעותית לעתיד מזהיר וטוב ומסודר כלכלית, חברתית, מעמדית וכל מה שצריך כדי לחיות בכבוד במדינה כמו שלנו.
אז חשבתי!
עכשיו- קצת פחות מחודשיים לפני הגיוס. כשרוב החברות הכי טובות שלי, והכי חכמות שלי, ממלאות תפקידים חסרי כל שחר של פקידות רס"ר ואפסנאיות (משקי"ות לוגיסטיקה עאלק), ואחרי מיליוני פקסים ובקשות שכולן זכו לתשובה שלילית. אני מבינה שאין לי מה לעשות בצבא.
ככל שכיוונתי גבוה יותר, כך צחקו עליי יותר, שלחו לי מכתבי תשובה מוכנים מראש שכל מטרתם היא לומר "לא", או "אין לך מה להתאמץ, בכל מקרה ובלי שום קשר ליכולותייך בכל תחום, תהפכי למזכירה".
ואני מתוסכלת!!!
אז הנה השאלה ההיפוטתית שהתחלתי ולא סיימתי: אם הצבא כל כך רוצה שאני ישרת, למה הוא לא נותן לי לשרת בתפקיד שאני רוצה???
למה לעזאזל?
ובכן- אין תשובה הגיונית לכל זה...
למה לא הקשבתי לאמא שלי ועשיתי שירות לאומי?
כל הביורוקרטיה הזאת של הצבא ממש ממש מתסכלת, מעצבנת, מוציאה אותי מדעתי!
וברגע אחרון של תקווה: למישהו יש עצות בשבילי? מה לעשות?
אני באמת לא יודעת כבר... 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
