זה פחות מהריון. זה יעבור מהר. הם יהיו עמוסים. הם יהיו מכריעים. זה לא באמת הרבה זמן. תכלס, זה פחות מ7 שנים. זה הרבה פחות מ17 שנים. זה קצת, משו כמו 30 שבתות, קצת יותר מ200 יום, לא סיפור. זה סך הכל 7 חודשים. פיס-אוף-קייק! רק 7 חודשים...
ואולי זה באמת לא נשמע כזה גרוע. אולי זה באמת יעבור בטיל. לא יודעת. אני מקווה.
אני לא מסוגלת לסבול עוד רגע אחד בבית הזה. עם האבא הזה.
הגעתי למסקנה היום שזו פאקינג אלימות.
זה רצח אופי מה שהולך פה.
אין לי פרטיות, אין לי דעה, אין לי מילה, אין לי אוויר.
כל רגע לחיות בפחד שהוא יתפרץ עליי.
אז נכון, הוא לא שותה ולא מכה אותי. גם לא את אמא או את האחיות.
אבל אנחנו באמת חיות בפחד ממנו.
וזה ממש לא יראת כבוד. אלא פאקינג פחד.
הבנאדם קצת חולה נפש.
קצת לא מסוגל לראות פגמים בעצמו.
אם הכל טוב - זה רק בזכותו.
אם משהו משתבש - כל השאר אשמים.
וזה פשוט לחיות כל רגע בפחד שהוא יבוא עכשיו ויתפוצץ עלייך.
זה לדעת שמחפשים אותך בקטנות ושהוא יעשה הכל כדי לצעוק עליך.
זה לדעת שתמיד, לא משנה מה תעשי, הוא ימצא סיבה להיטפל אליך.
זה לדעת שברגע שתוכלי - את תלכי מכאן, כמה שיותר רחוק, ולא תרצי לחזור לכאן לעולם.
ובבקשה אל תגידו לי שהוא אוהב אותי ויש לי מזל שיש לי בכלל אבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: