אתמול חגגתי 18. שמונה עשרה.
לאף אחד לא היה כוח לארגן 18 נרות אז אילתרו נרות מספרים כאלה. 1 ו-8. שמונה עשרה.
ואז הדלקנו אותם. ובאתי לכבות אותם.
ולרגע התמהמתי.
במקום לבקש משאלה ולכבות אותם פשוט בהיתי בהם.
במספרים האלה.
פאקינג בת 18.
נזכרתי בימים האחרונים במשהו.
כשרק הכרתי את חבר שלי הוא חגג 18.
ירדתי עליו חודשים על היותו זקן.
היום הוא בן 20 ואני עדיין עושה את זה.
העניין הוא ש...עכשיו אני כזאת. בת 18. זקנה (?)
אני בת 18.
הגיע הזמן לדאוג לעצמי. לדאוג לחיי.
האם הגעתי לגיל הזה מרוצה ממה שעשיתי והשגתי עד כה?
זה מה שעבר בראשי כשבהיתי בנרות.
לא רק שאני בת 18.
אלא מה עשיתי ב18 שנות חיי הללו?
בסופו של דבר חייכתי.
כן. אני מרוצה.
האדם שאני היום, אחרי 18 שנים, זה אדם שאני גאה בו.
אני גאה בי.
אני מרוצה מעצמי.
הבעתי משאלה.
לא בובה.
לא פלאפון.
לא ציונים.
לא שיבוץ.
לא כיף.
פשוט "שיהיו לי עוד הרבה סיבות לחייך".
ולמרות שאסור לגלות משאלות,
כי אז הן לא יתגשמו,
אני חולקת אותה איתכם ולוקחת סיכון.
כי בסופו של דבר,
האדם שאחראי לחיוך שלי,
זה אני.
ואני מתכוונת למצוא לעצמי עוד הרבה סיבות לחייך (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: