אני מרגישה שהכל פשוט חומק מבין אצבעותיי בתקופה האחרונה.
יש יותר מידי דברים שאני מאבדת כעת.
אני מאבדת זמן. זמן יקר. במקום להשקיע אותו בדברים שצריך אני מבזבזת אותו על....כלום.
אני מאבדת אותה. שוב. סעמק. זה קורה פעם בכל תקופה. אבל זה נראה לי דיי סופי. אני דיי מיואשת ממנה.
אני מאבדת תקווה שאני אהיה באמת מרוצה מתעודת הבגרות שלי בסופו של דבר. באמת. כי אין לי זמן וכוח לשפר הכל.
אני מאבדת אמון באנושות. באמת. כולם סביבי עושים רושם של אנשים כלכך מטומטמים ופשוט בזבוז אוויר שהתייאשתי.
אני מאבדת אמון באנשים. כי הם מאכזבים אותי. קצר וקולע.
אני מאבדת את עצמי. אני לא עומדת בקצב של כל השינויים פה.
אני מאבדת את השפיות. כי יש המון מה לעשות ואני לא מספיקה כלום וזה מחרפן.
אני מאבדת דפים וספרים ומחברות והכל יום לפני שיש מתכונת באותו מקצוע.
אני מאבדת את הערכים שלי. הם פשוט זזים הצידה. יחד עם כל הדברים שהאמנתי בהם עד כה. מפנים מקום ל...ריקנות.
אני מאבדת את החיוך האמיתי שלי. הוא לא מופיע הרבה בזמן האחרון.
אני מאבדת אותו. אני פשוט מרגישה שאנחנו מתרחקים וזה דיי מייאש אותי ואני לא יודעת מה לעשות בעניין. הוא מכחיש.
אני מאבדת סבלנות. ממש. אני כבר לא יכולה לחכות לסיים עם הכל ולצלול לתוך הצבא.
אני מאבדת אחיזה במציאות.
שמתי לב שקשה לי להתרכז ולהפנים דברים.
אני חיה במן עולם משל עצמי כזה, חסר דאגות ולחצים.
אדישה כמעט לחלוטין לכל מה שקורה סביבי.
רק מתעצבנת כשאנשים מוציאים אותי מהעולם שלי בלי שום סיבה מוצדקת.
אני מאבדת הכל לאט לאט.
או אולי זה סתם כי הכל משתנה מהר מידי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: