יש לי כלכך הרבה לכתוב אבל אני פשוט לא מצליהח לחשוב על מילים בזמן האחרון אז החלטתי פשוט לכתוב בלי לחשוב. כיוונתי שעון ל3 דקות ו18 שניות, כמו היומולדת, והחלטתי לכתוב. כל מה שעולה בראש. בלי לסנן. האצבעות רצות על המקלדת ומדברות בשל עצמן. הגיע הזמן לפרוק. לפרוק את המחשבות. לפחות את אלה שאפשר להספיק לפרוק ב3:18 דקות. אז אני קצת מתוסכלת. ואני הרבה מבולבלת. ואני בבית כבר שבועיים בלי שאני אצטרך ללמוד. ואינלי הרבה מה לעשות, למען האמת. עדיין לא החלטתי אם לעבוד או לגשת לפסיכומטרי (טיפים? מישהו?) ואני קצת פוחדת שלא משנה מה אני אחליט אני אתחרט על זה אחרי כמה זמן. ואני קצת מתגעגעת לבצפר פתאום. כי שם היה לי לפחות עם מי לדבר. והיה מזגן בחינם. ואני רוצה לים. או להיפגש עם חברים ישנים. ואתמול החלטתי סופית שאני אלך לקונס' ואדבר עם המורה הישנה. כי העולם פשוט סימן לי שוואלה, הגיע הזמן וזה באמת הדבר הנכון לעשות. ואני לא מאמינה כמה ש3:18 זה מלא זמן. ואני מחכה כבר לגיוס, באמת. לא משנה לאן ואיפה. העיקר לעוף מפה.
צלצול. נגמר הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: