אתמול הייתי צריכה לכתוב דוגמא של איך גיל משפיע על נקודת מבט ועל העמדות של אדם. לקח לי המון זמן להגיע לדוגמא, אבל כשהגעתי אליה ידעתי שאין מושלמת ממנה. הסברתי שבנות, בגיל קטן, מאמינות באגדות. הן מאמינות בקסמים, מכשפות, אבירים ואהבת אמת. הן תמימות וכלכך עדינות ושבירות. הן נאיביות ומאמינות שיום יבוא והן ימצאו את האחד, זה שיציל אותן ויגאל אותן מכל הצרות והם יתאהבו מהרגע הראשון וירכבו יחד לעבר השקיעה ויחיו באושר ועושר עד סוף חייהם המשותפים והקסומים....! ככל שאותה ילדה קטנה גדלה היא מבינה שהמציאות רחוקה מכל זה. היא מבינה שאהבה זה לא משהו שקל כלכך למצוא. היא מבינה שאין דבר כזה "הגבר המושלם" שיבוא ויציל אותה ויהיה מאוהב בה עד מעל הפופיק מהרגע הראשון. שוברים לה את הלב ודורכים לה על הבטחון ורומסים לה את החלומות. לאט לאט היא מתחשלת. היא רחוקה מלהיות תמימה ועדינה ושברירית. ומכאן יש לנו שתי אפשרויות.
אפשרות ראשונה: היא תמצא איזה אחד בסופו של דבר שיגרום לה להאמין שוב באגדות, באהבת אמת וב"סוף טוב, הכל טוב". הם יחיו יחד באושר (אבל אם בישראל אז סביר להניח שלא כלכך בעושר) ולמרות הריבים והויכוחים והקשיים הם יסיימו את חייהם מרוצים ועדיין מאוהבים.
אפשרות שנייה: היא תתפשר. תמצא איזה מישהו שהיא מסוגלת לחיות איתו ולהגיע לאושר מקסימלי כזה. כאילו, כל אחד ואחת והאושר שלהם, כן? לא שופטת או משהו. אבל היא לא תאמין עוד באהבת אמת רומנטית וסוחפת שתגרו לה לעוף בעננים מרוב אושר. היא תאמין בעצמה, לכל היותר. ותשאף לאושר הנורמלי והסביר שבלראות את חייה מסתדרים לפחות איכשהו.
אני לא יודעת, אני תוהה המון בעניין הזה, אם כל זה נכון, כל העניין האגדתי הזה, כל הסיפורים על נסיכים, אהבת אמת, פיות ומכשפות, סוף טוב והכל טוב ואושר ועושר עד עצם היום הזה. עזבו עכשיו את נקודת המבט המגדרית-סטריאוטיפית שזה יוצר, באמת שזו לא הפואנטה. אלא האמונה הזו ש"בסוף הכל יהיה טוב, ואם זה לא טוב אז זה לא הסוף" ושיש אהבה רומנטית אמיתית אחת ויחידה.
נראלי שאני מאמינה בזה. או לפחות בוחרת להאמין בשני הדברים הללו.
האמונה בכך שיהיה בסדר היא פשוט כי אם אני לא אאמין בכך אני אהפוך לענן אפור וכבד של ציניות, שנאה ודכאון. סביר להניח שאני גם אפסיק לתפקד, כי פשוט אם לא להאמין בכך אז אין באמת סיבה להמשיך לחיות, במיוחד עם כל מה שהולך סביבי כרגע. פשוט צריך להאמין במשהו, לא?
והאמונה באהבת אמת היא סתם כי זה משהו שבא ופשוט סוגשל מתגשם מתחת לאף שלי. אני מאוהבת, כך נראה לי לפחות. ואני נאהבת ברמה שאפשר רק לחלום עליה, כך נדמה לי בכל מקרה. וזה הדדי וזה משותף וזה מושקע, אני חושבת. אבל היי, אם להאמין באהבת האמת האגדית אז זה אמור להיות קל, לא?
וכשהשאלות הקטנות צצות - מתערערים.
כי פתאום הכל לא קל ודבר לא נראה בכלל בסדר. ויש ריבים וקשיים ומכשולים, גם בתחום הרומנטי וגם בכל תחום אחר, ואת רואה את החיים שלך מתפרקים ואת רואה את הכל סביבך קורס עליך פשוט ברגע אחד ואת לא מבינה כלום. איפה הדברים שאני מאמינה בהם?
וככה, ברגע אחד קטן, את חוזרת להיות הילדה הנאיבית ההיא, שהאמינה באהבת אמת ובנסיך וקסמים ואגדות, והלב הקטן, העדין והשברירי שלך פשוט מנותץ לרסיסים ברגע אחד קטן. ואת לא באמת יודעת איך לאסוף אותם ולהמשיך הלאה. בעצם, את אפילו לא באמת יודעת אם להמשיך הלאה.
אז לא להאמין מלכתחילה וזהו?
לא יודעת מה הפואנטה של הפוסט. פשוט מילה הניבה מילה אחרת ואז משפט וכו וכו. אני אפילו לא מבינה מה יצא. אני רק מניחה שזה משקף את החיפוש העצמי שלי, שפתאום נחת עליי משום מקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: