כל היום חיכית רק לשיחה הזאת. היה לי יום כלכך נורא ורק השיחה הזו יכולה עוד איכשהו להציל אותו. רק רציתי לשמוע אותו, לספר לו איך עבר היום, שאני מתגעגעת אליו ולא מפסיקה לחשוב עליו. ציפיתי כלכך לרגע שהשם שלו יופיע על המסך של הפלאפון. כל הודעה רק גרמה לי לחכות לזה יותר ויותר. כל צלצול הקפיץ לי את הלב. ואז השיחה הגיעה.
ואז הוא התחיל ישר לחלק הוראות ופקודות, בקושי נתן לי להשחיל מילה, רק סיפר שעכשיו שבוע לא יהיה לו זמן או כוח אליי שלא לדבר על סוללה. והכל תוך כדי ריצה "לאן אתה רץ?" יש לי דברים להספיק, כוסעמק איך אני שונאת שעונים לי ככה, ואז התבאסתי והבטן התחילה עוד יותר להתכווץ, הרגשתי אותה נדבקת לגב שלי או נתלשת מהמקום מרוב כאבים וניתקתי לו בגועליות כדי שלא ישמע את הדמעות שפורצות החוצה.
כל היום רק חיכיתי לשיחה הזאת. הייתי בטוחה שהיא תשפר הכל.
ואז היא רק הפכה את הכל לעוד יותר גרוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: