Cupcake's stuff

כל פעם שקשה לו, יש תקופה של עומס, לחץ, קושי,

הוא לימד את עצמו לא להרגיש טוב.

כאילו יצר קשר אסוציאטיבי,

שישמש לו כתירוץ לגיטימי להפסיק לתפקד.

הוא לא מרגיש טוב, בלי קשר ללחץ, כך הוא טוען.

קשה לי לראות את זה, ומאוד חשוב לי שזה ישתנה, כי זה תוקע אותו.

אבל זה גורם לי לתהות

מה התירוץ שלי להפסיק לתפקד ולקרוס לי בשקט תחת הלחץ?

האם הבינוניות הזו היא המקום הנוח שלי?

האם להגיד "אני מילא עוברת עוד חודש" זו הבריחה שלי?

אני מתגעגעת לשיחות איתו, באוויר הפתוח, בקול.

היום רוב השיחות שלנו הן בהודעות או באוטובוסים.

זה שונה. זה מגביל. זה קשה.

זה עוזר הרבה פחות.

אולי זה התירוץ שלי?

זה נדיר בתקופה האחרונה, כי קשה כאן.

אבל כשהחיוך הזה שהגיע הערב, זה היה החיוך הכי טוב שיצא לי כבר המון זמן.

הרגשתי לרגע שאני פשוט קורנת מאושר.

שלמרות שיש לי מיליון בעיות לשקוע בהן ברגע זה ממש,

האושר של חיי נמצא פה מולי, ואין שום סיבה לא לחייך.

שירבו רגעים כאלה,

טהורים, מאושרים.

פשוטים.

35 חודשים. חצי שנה פחות שבוע.

מוזר שאני חוזרת מהחופש הזה יותר שבורה ממה שהתחלתי אותו.

התחלתי אותו עם תקווה וחיוך ואני מסיימת אותו מרוסקת.

כל החופש סבלתי מסיוטים - על השבוע שמחכה לי אחרי שהוא ייגמר.

ועכשיו, במרחק פחות מ40 שעות עד הסיום שלו,

אני פשוט אבודה.

אני מוותרת.

הכל כאן קשה מידי.

לא שווה להתמודד עם כל זה.

רק רוצה רבע שעה של שקט

רק רוצה להתנתק קצת מהכל

רק רוצה מישהו שיקשיב, שיבין, שיתעניין

רק רוצה את החיבוק שלו, השקט

רוצה שבוע בלי ריבים, או לפחות יום

רוצה להרגיש שאף אחד לא בוהה בי ושופט אותי

רוצה להירגע, לפחות לכמה רגעים

רוצה לשתוק, פשוט לשבת ולשתוק, אבל בלי עוינות באוויר.

אני רוצה להרגיש כמו פעם, לא כמו עכשיו.

התקופה הזו שוחקת אותי.

לשבת ולהקליד עם אצבעות רועדות

ומחשבות נוראיות שצועקות מעל למילים

ודמעות שמתות לשבור את המחסום ולפרוץ החוצה

זה אולי הדבר הכי קל שעברתי בזמן האחרון.

אבל זה נגמר ברצון ובחלומות על כך שאולי בעתיד זה ישתנה

וכרגע? כרגע זה נראה שלא.

זו תקופה וזה יעבור. זה מה שמחזיק אותי בזמן האחרון.

זה הדבר הכי נורא שיכול להחזיק מישהו, המחשבה על סוף.

כלכך רוצה לברוח אבל אין לאן.