Cupcake's stuff

בכל מריבה מגיע השלב שאני צריכה לבחור אם להישאר או שמיצינו.

אני שונאת להרגיש שאני נשארת רק מחוסר ברירה.

כי אני פוחדת שאם אני אעזוב זה לא ייגמר טוב.

אני לא כלכך בטוחה בשביל מי מאיתנו.

אז אני מחפשת לעצמי סיבות ותירוצים למה אסור לי לוותר.

למרות שתמיד נשאר קול קטן שצועק לי "די, כמה את יכולה לסבול כבר?!"

אבל אני משתיקה אותו. מרגיעה אותו. מרדימה אותו שוב.

ונשארת.

אבל הוא שם. יודע שרע לי. מחכה לפעם הבאה שתהיה לי סיבה להעיר אותו.

אז התברכתי (?) ויש לי שתי אחיות קטנות. יחסית קטנות.

בקצרה על כל אחת:

אחת.
היא קטנה ממני בשנה אחת מסכנה.

היא לומדת. והרבה. סתם כי היא חרשנית.

ובכלל, העתיד שלה חשוב לה. היא מרוכזת בו יותר מבהווה.

היא הכי בנאדם של בית ומשפחה ושונאת לצאת.

בחיים לא היה לה חבר והיא מעולם לא התנשקה.

והיא עדיין זאת שכולן מתייעצות איתה לגבי בנים.

אבל היא בנאדם כלכך טוב! באמת.
אפשר לסמוך עליה תמיד והיא כלכך רגישה ואוהבת.

וסה"כ אני באמת אוהבת אותה...

אבל אנחנו רבות בלי סוף..

השנייה.

היא קטנה ממני בארבע שנים.

יש לה מוח אבל היא לא עושה איתו כלום. ממש כלום. לא למדה יום בחייה.

היא מפונקת בטירוף. כנראה כי היא הכי קטנה.

היא בנאדם של בחוץ וחברים וכיף חיים. קצת כמוני.

והיא מצחיקה וחופרת וממציאה מלא ביטויים מפגרים~מאגניבים כאלה.

ובאמת כיף לי איתה תמיד.

והיא אנרגטית ומטומטמת רצח (בקטע טוב, כע?!)

וסה"כ גם אותה אני באמת אוהבת...

אבל גם איתה לא חסרים ויכוחים..

העניין הוא שאת השנייה אני אוהבת יותר. באמת. בלי להשלות אף אחד שזה רק נדמה לי. זה ככה.

אמנם כן, בשביל שתיהן אני אעשה הכל ואני תמיד אגן ואשמור עליהן ואוהב אותן.

אבל הראשונה... אין לנו את החיבור הזה... כי...אין..

ואת השנייה... אני אוהבת יותר..

אני יכולה לבלות איתה שעות ולצחוק והיא תמיד גורמת לי לחייך ולצחוק עד שתכאב לי הבטן..

והראשונה.. לפעמים מספיק לי רק לראות אותה כדי להתעצבן.. לשמוע אותה כדי להתבאס...

מישהו זרק שזה ככה כי הראשונה היא מה שאני צריכה להיות - בוגרת ואחראית עם מבט לעתיד

והשנייה היא מי שאני מתיימרת להיות - ילדה אנרגטית מצחיקה מגניבה ומאושרת..

זה מפחיד אותי טיפה לחשוב שזה נכון..

אבל אולי...

אני באמת לא יודעת..

אבל זה גורם לי לשנוא את עצמי. בלי קשר לסיבה. אלא פשוט כי זו המציאות.

זו אחותי. גם זו אחותי.

אבל אותה אני פחות אוהבת.

זה הופך אותי לבנאדם ממש נורא, הא?

אתמול חגגתי 18. שמונה עשרה.

לאף אחד לא היה כוח לארגן 18 נרות אז אילתרו נרות מספרים כאלה. 1 ו-8. שמונה עשרה.

ואז הדלקנו אותם. ובאתי לכבות אותם.

ולרגע התמהמתי.

במקום לבקש משאלה ולכבות אותם פשוט בהיתי בהם.

במספרים האלה.

פאקינג בת 18.

נזכרתי בימים האחרונים במשהו.

כשרק הכרתי את חבר שלי הוא חגג 18.

ירדתי עליו חודשים על היותו זקן.

היום הוא בן 20 ואני עדיין עושה את זה.

העניין הוא ש...עכשיו אני כזאת. בת 18. זקנה (?)

אני בת 18.

הגיע הזמן לדאוג לעצמי. לדאוג לחיי.

האם הגעתי לגיל הזה מרוצה ממה שעשיתי והשגתי עד כה?

זה מה שעבר בראשי כשבהיתי בנרות.

לא רק שאני בת 18.

אלא מה עשיתי ב18 שנות חיי הללו?

בסופו של דבר חייכתי.

כן. אני מרוצה.

האדם שאני היום, אחרי 18 שנים, זה אדם שאני גאה בו.

אני גאה בי.

אני מרוצה מעצמי.

הבעתי משאלה.

לא בובה.

לא פלאפון.

לא ציונים.

לא שיבוץ.

לא כיף.

פשוט "שיהיו לי עוד הרבה סיבות לחייך".

ולמרות שאסור לגלות משאלות,

כי אז הן לא יתגשמו,

אני חולקת אותה איתכם ולוקחת סיכון.

כי בסופו של דבר,

האדם שאחראי לחיוך שלי,

זה אני.

ואני מתכוונת למצוא לעצמי עוד הרבה סיבות לחייך (: