Cupcake's stuff

לעולם לא יפסיקו להפתיע לאכזב אותי.

הוא לא עושה לי טוב

אני מתגעגעת לעבודה.

ואני מתה להתגייס.

יש כאלה שאומרים שהוא החג הכי יפה ומדהים בשנה העברית.

אני שונאת אותו.

לשבת בחוץ, בחום, עם חרקים שונים.

כשהרגליים שלך נוגעות בדשא וכל רגע יכול לצוץ שם איזה נחש שיקיש אותך, סתם כי בא לו.

בכלל, הסוכה הזאת היא כמו סאונה.

זה סיוט כזה.

והריצות האלה, מהמטבח לסוכה ובחזרה? במדרגות. וואו, חוויה.

אה, וכמעט שכחתי.

משפחה.

משוש חיי.

גורמים לי להתגעגע לעבודה.

לפחות שם משלמים לי כסף על זה שאני מוקפת באנשים קטנים, חופרים ומציקים.

פה אני מוכרחה לעשות את זה בלי תשלום.

וכאן הם אפילו לא חמודים.

כוסעמק.

אני שונאת את החג הזה.

תנו לי כבר את שבועות עם המזגן ועוגות הגבינה שלי!

אין כמו לצאת מהגן ולדעת שעכשיו יש לי שבוע וחצי של חופש.

לישון עד כמה שבא לי ולא להתעורר ב6 כמו חננה.

להחליף שירים באוזניות ולא להחליף טיטולי קקי.

שבוע וחצי שבו "גדולים" ו"קטנים" זה מידות בלבד. בלבד!

שבוע וחצי בלי הדיבור גננת הזה שכבר סיגלתי לעצמי.

אבל פאק, בבית הכל כזה גרוע, אני כבר מעדיפה את הגן.

איך בא לי לכתוב לו, פשוט יש לי כלכך הרבה מה להגיד לו.

כלכך הרבה מחשבות עפות לי בראש, אני חייבת לספר לו.

אבל די, אסור לכתוב לו. אסור.

והמצב כלכך חרא איתו. ועם כולם, תכלס.

לא יודעת, שבוע וחצי של חופש לא חופשי בעליל.

אני כלואה נפשית, וכאן הבעיה.

המחשבות שלי הן הכלא הכי נורא שיש.

ואני בטוחה שאני אתחרפן לפני שיסתיים השבוע וחצי הזה.