| 5/2009
פלאפל
מקודם, כשהייתי בדרכי הביתה, עלתה בי המחשבה "האם יש אוכל בבית?".
צלצלתי לאימי היקרה, ושאלתי אותה "אמא, יש אוכל בבית, או שאני אקנה פלאפל?", היא אמרה לי "תקנה פלאפל".
אז קניתי פלאפל. היה סבבה.
אני מודה, אף פעם לא יצא לי לעלעל יותר מדי בבלוגים של אנשים אחרים. אולי כי זה לא מעניין אותי, אולי כי מלכתחילה סתם הכריחו אותי לפתוח את הבלוג הזה.
הבנתי, שבסופו של דבר, אין לי מושג מה אנשים כותבים בבלוגים.
עבדכם הנאמן לדוגמא, מנסה בכל פוסט ופוסט להוציא את עצמו שנון, לפחות פעם אחת, אם לא פעמיים. ובנוסף על כך, יש לו נטייה לספר את מעלליו בצורה צינית ומשעשעת.
אך מה אם בעצם המטרה של יומן הרשת הזה, היא לפרוק את תכולות הלב(הרגש, כמובן) על הנייר(או במקרה הזה, במסמך המחשב)?
האם הייתי מקבל תגובות יותר תומכות? האם בכלל הייתי מקבל יותר תגובות? הרי סך כל התגובות שלי לכל פוסט מסתכם בתגובה של נעם פטמן, שעדיין מקבל עדכונים למייל בכל פעם שאני מעלה פוסט חדש, ואולי איזה גולש אחד או שניים שרואים את הפוסט הזה ב"עודכנו לאחרונה".
אני רוצה יותר תגובות.
אימי רשמה אותי לקורס הכנה לפסיכומטרי ב"יואל גבע".
אין לי כוח לזה, אין לי רצון להתחיל ללמוד שוב, ובכל זאת, אני יודע שאני חייב.
אבל זה מבאס אותי לאללה. אני רוצה זריקת עידוד..מישהו מוכר?
קשה לי, קשה לי לרוקן את המחשבות שלי על הדף. אין לי שמץ למה, אבל זה מסובך.
לא ניחנתי ביכולת ביטוי, אז כל המחשבות פשוט רצות לי בראש, ומכלות אותי מבפנים.
לא כיף.
בכלל, החיים שלי מתקדמים לשום מקום. בלי תכניות, בלי מניע. אני תקוע כבר שנתיים וחצי בצבא, כל יום אותה שגרה מפגרת, לבוא למשרד, להירקב כמה שעות, בין בין לבלות עם חברים, ואחרי זה ללכת לעבודה.
העבודה משחררת? הצחקת אותי, אדולף. בעצם, במובן מסוים, זה כן קצת משחרר. והכסף מצוין.
אבל אני עובד לבד, לבד במשרד, או לבד במחסן, וזה בכלל מחרפן. החברים היחידים שלי בעבודה הם חתולה חברותית במיוחד והסלולרי הסמי-נאמן שלי, שמכיל בתוכו כ450 שירים שמעבירים לי את השעות בזמן שאני מתפוצץ משיעמום מבפנים.
וגם בעבודה זה אותו דבר, אותה שגרה, כל הזמן לארוז את ההוא ולארוז את הזה וחלאס, נמאס.
איך אבא שלי מצליח לעבוד כבר 20 ומשהו שנה בעבודה שלו מבלי להתחרפן? אני בטוח שהוא מתחרפן, גם אצלו זו אותה שגרה מעצבנת, אבל אנחנו אותו דבר, אנחנו לא מראים את זה, מתחרפנים לעצמנו.
אני רוצה לטוס לארה"ב אחרי השחרור. אבל זה בטח לא ייצא לפועל.
אני לא רוצה לנסוע לבד, אבל חברים שלי לא בקטע של ארה"ב. בכלל, לא נראה לי שהם בקטע של חו"ל אחרי השחרור.
אז מה עושים? מוותרים על החלום? אחותי הקטנה רוצה לטוס לארה"ב, אבל איך נסתדר? אני יודע שלבד אני לא אשרוד שם יום, אז להוסיף על זה את האחריות על אחותי הקטנה? לא צריך.
ומה אני עושה בינתיים? אפילו את האהבה שלי לסקסופון כבר נטשתי, זה לא כמו פעם. פעם הייתי נהנה לנגן, הייתה בי שמחת חיים כשניגנתי, אבל להתאמן לא היה לי כוח, כי אני לא משקיען.
וכשהמורה אומר לי "אתה אין לך כישרון" אז איך אפשר להסתכל על הסקסופון אפילו? זה סתם כלי, שמסתבר שאני אפילו לא יודע איך להשתמש בו כראוי.
ולמה אתה אומר לי את זה עכשיו? למה לא אמרת לי את זה לפני חצי שנה? ככה הייתי חוסך 6000 ש"ח על סקסופון חדש-חדש ומסיים את הרומן הזה כשעוד יכולתי.
וזה לא שאני לא יכול, פשוט לא נעים לי מהמורה שלי, לא נעים לי לאמר "וואלה, לא רוצה לנגן יותר, מכיר מישהו שרוצה סקסופון במצב כמעט-חדש?". אני אראה כמו איזה ותרן. ואף על פי העובדה שבתוך תוכי אני יודע שאני באמת ותרן, לא נעים לי לאמר את זה בקול.
כאילו שאם לא אגיד את זה בקול, זה לא יהיה נכון.
התחלתי לקרוא את הספר 'קציצות', בינתיים הוא סבבה, והמילה קציצות העירה את הבטן שלי הרגע.
אולי אלך לקנות פלאפל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
