1. אני מאובחן בדיכאון חרדתי. דיכאון וחרדה, משלימים אחד השני בקטע עצוב.
זה מפריע לי להתמודד עם החיים שלי.
זה לא מפריע לי לעזור בצורה הכי טובה שאני יכול לאלה שאכפת לי מהם, גם כשה- Overthinking משתלט ואני מתחיל לתהות עד כמה באמת אכפת להם ממני, ואולי זה לא כמה אכפת להם, אלא כמה סבלנות יש להם כלפי המצב שלי, כלפי זה שאני בורח כשאני מרגיש שאני לא מסוגל להתמודד ו/או כשאני מרגיש שהם אלה שלא מסוגלים להתמודד ו/או כשאני יודע שהם לא יכולים להתמודד.
2. אמון/אמונה.
מאתגר (קשה) לגרום לאנשים להאמין בנו, מאתגר לגרום לעצמנו להאמין לאנשים אחרי ניסיון עבר שהיה לנו עם אנשים אחרים. כאן צריך להבין שאותם אנשים חדשים הם לא אותם אנשים מפעם, הם אנשים אחרים, שונים, עם ניסיון חיים שונה ודרך ראיה חדשה על המצב.
זה לא מספיק מצד אחד ומצד שני זה מעל ומעבר, הבעיה היא בנו, הבעיה היא שאנחנו לא עושים את הצעד כדי להתקדם.
כמה פעמים יצא לכם לעזור לאנשים והם פעלו בדרך שאתם הצבתם להם והצליח להם?
לעומת כמה פעמים המליצו לכם על פיתרונות מכאן ועד להודעה חדשה, ובחרתם לא לעשות דבר מהחשש של "ומה יהיה אם...".
3. פחד מהנודע, לא בהכרח פחד מהלא נודע.
פחד, זה רק פחד, רק.
מצד אחד עברתם ודיברתם עם המון אנשים, למדתם מהניסיון שלהם מה עלול לקרות ומה לא יקרה, מה שמשנה זה איך אנחנו נבחר להתנהל בינינו לבין עצמנו לבין הסביבה.
כל בחירה שלנו משפיעה על הסביבה, חלקנו לא מבינים איך ולמה אך זה פשוט קורה.
אותו פחד להתנסות בדברים חדשים, אותו פחד לנסות את מה שניסינו לפני שנים ובמקום לקוות שזה יצליח, לוותר כי זה נכשל בעבר.
לעשות את אותו התרגיל בכל פעם ובאותה הדרך לא יניב תוצאות חדשות, אך לעשות אותו פעם ולהיכשל ולוותר עליו בפעם הבאה, זה רק פחד.
גם כישלון הוא הצלחה, הצלחה קטנה, זיהוי טעויות ותיקונם במידת האפשר וכמה שיותר מהר.
4. כדורים, ולא מהסוג שרציתי.
תמיד אמרתי לעצמי שאני לא מתכוון לקחת כדורים, לא, אני לא יודע לבלוע כדורים בשלמותם, בכל פעם שניסיתי, היה לי רפלקס הקאה ותחושת חנק.
אלא שהתחלתי לקחת לאחרונה, אני מרסק אותם לאבקה, מטריד בהחלט, כן אני יודע.
יש לי כדורים נגד דיכאון, שקניתי בשבוע שעבר (עם מרשם פסיכאטרי, אחרת מי עוד יאבחן לי את הדיכאון) ועדיין לא לקחתי אותם.
האמת? אני מפחד לקחת אותם.
לא מהבחינה שזה כדור שיכול לעזור, אלא זה כדור שנועד בעצם להחליש את הדיכאון, להפוך אותי "לאדם יותר שמח", עם יותר מוטיבציה ולקום מהמיטה ולעשות דברים.
הבעיה שלי בנושא? אני לא רוצה להיפטר מהדיכאון, אני רוצה אותו לצידי תמיד, ואני פשוט נקרע בין החוסר מעשה לבין מה שעזר לי לפרוק, לכתוב, ולעזור המון לאחרים.
זה לא שינה את העובדה שבסופו של דבר נשארתי לבד, השארתי את עצמי לבד, לא משנה באיזו קבוצה אני נמצא, אני תמיד מרגיש לבד.
עם כל הצער שבדבר, גם בזוגיות (לא שיש כרגע) אני מרגיש לבד, לא מעט מהזמן.
4.1. לא מהסוג שרציתי.
בילדות ניסיתי להתאבד, פעמיים, לא כמו כולם, בחנק בעיקר.
מעולם לא חתכתי את עצמי, מהכאב, מהרגישות לכאב פיזי.
מצד אחד זה רק פחד, מצד שני הפחד הזה משאיר אותי בחיים.
תמיד חשבתי לעצמי שאקח כדור אחד שיסיים לי את החיים, אחד קטן חמוד כזה בין העיניים.
אמרתי לעצמי שעד גיל 20 כבר אתאבד, וזה לא קרה.
אז אמרתי לעצמי עד גיל 25, וזה לא קרה.
לפני 3 שבועות בערך "חגגתי" כבר 29 ובחרתי להישאר חי.
אני אומנם מת מבפנים, חוסר רצון מלהתקיים, ובכל זאת יודע שיש לי בשביל מה לקום בבוקר או להישאר ער עד השעות הקטנות של הלילה.
לקרוא לזה אהבה? אני לא מאוהב, או שכן?
זה בטח לא באדם מסויים, אלא מההרגשה שכן יש אי שם אדם שרוצה לדבר איתי, שרוצה להיות איתי, הדדיות זה דבר טוב.
הכאב גדול מידי, ואני לא באמת יודע איך לפרוק אותו, אני לא באמת רוצה לפרוק אותו.
וזה כואב, אך לפחות יש לי איך לעזור, אז אני סבבה עם זה.
You wanna know why I like the pain you say
There's some sick part of me thankful for the hate
I stay positive and I push forward ya see
I gotta do the right thing for my family
So I smile and say that the world is just fine
As these fuckin parasites eat up my spine
So I ask you once and I ask you again
Where do your roots start and where do your roots end
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
