התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה כבר מלא מלא זמן, אבל לא היה לי אפילו שבריר של כוח או זמן. אני אנסה לכתוב את הפוסט הזה בקסימום יעילות. אז איך הכל התחיל? הגעתי למעונות ב24 באוגוסט השנה, פעם ראשונה שאני בפיטסבורג ועוד בקולג' לאמנות. העיר הדהימה אותי, כל הנהרות והגשרים היו נראים לי מאוד מיוחדים, עכשיו אני כבר לא כל כך מתלהבת מהם. את האוניברסיטה בהתחלה לא אהבתי, כי כל הזמן ראיתי את אותם האנשים מסביבי ותהיתי איפה כל ה4000 סטודנטים שאמורים להיות פה. לאחר כמה חודשים הכל נהיה יפה יותר, הכרתי הרבה אנשים ופתאום כל האנשים המעניינים התחילו לצוץ מכל מיני מקומות. מהקורסים שלי לא נפלתי, יש לציין. יש כמה שהיו נחמדים אבל הרוב היו נראים לי רדודים ולא קשורים לכלום. אני לומדת מולטימדיה, שזה בעיקר עריכה, עיצוב, בניית אתרים ועיתונאות מקוונת. עכשיו אני עוד בשלב שאני לוקחת את הקורסי חובה של הבית ספר לתקשורת, והם לא כזה שוס. כדי לבדר את עצמי, התחלתי להיות מעורבת בתחנת רדיו. מיד קיבלתי תוכנית, קראתי לה Strawberry Fields והתחלתי לשדר בשבוע השני ללימודים. היום, 3 חודשים אחרי, יש לתוכנית בערך 200 מעריצים בפייסבוק ואני מועמדת לתפקיד מנהלת משנה של התחנה. בגלל שהתוכנית כל כך הצליחה, ואני גיליתי כמה אני נהנת להתעסק עם מוזיקה, לא יכולתי לוותר על הצעה שהגיעה לי במייל מתחנת הטלוויזיה של האוניברסיטה - להנחות תוכנית מוזיקה שתארח להקות ואמנים באולפן. התחלתי מיד במלאכה, אבל לא כל כך נהנתי. סיימתי 3 שנים של מגמת קולנוע וטלוויזיה, ואחרי חודש בסטודיו של האוניברסיטה הבנתי שהשארתי את אהבתי לטלוויזיה בתיכון, ושלא בא לי להתעסק בזה יותר. יש סיכוי שאני אחזור לזה, כי ידיד שלי מתכנן להיות מנחה טוק-שואו בעתיד והוא רוצה להתחיל תוכנית בתחנה. אני הסכמתי לעזור. בכל מקרה, בינתיים החלטתי להישאר עם אהבתי למיקרופונים ודיסקים. לא מזמן קיבלתי הצעה לתפעל את האתר של העיתון של האוניבריסטה, ולהתחיל וידאו-בלוג, ככה שזה בדיוק יתאים לתואר המולטימדיה שלי. כרגע הודעתי להם שאני אשמח להתחיל בסמסטר הבא.
יש לי כמה קבוצות של חברים. לחברה הכי טובה שלי קוראים ויקטוריה, והיא הבנאדם הכי חשוב לי בעולם. היא חלק מהקבוצה של ברנדון, קיין, פיל, אוון, סאם, מאט אנה וקייט - שהם יותר ה"סטלנים". בעיקר מעשנים מריחואנה ביחד ורואים סרטים ושומעים מוזיקה. יש לי גם את ג'ינה, ג'יימי ואמנדה, שאיתן התחברתי בגלל שיש לנו שיעורים ביחד. מרגריט, אלכס וג'וש, שאיתם עבדתי על התוכנית בטלוויזיה. וכמובן, חברי הטובים לרדיו - נייט, מנהל ההפקות, ניק, המנהל העסקי של הרדיו, אנטוני, המנהל הכללי של הרדיו ועוד כל מיני אנשים שתמיד שמחים לפטפט איתי שם. וכמובן מייקל וברנרד, צמד ההומואים האהוב עליי. שהם סיפור אהבה ארוך ומייגע בפני עצמו. לשותפה שלי קוראים סטפאני, הכרנו דרך פייסבוק דרך קבוצה שכללה את כל הפרשמנס לעתיד של האוניברסיטה. פיטפטנו כמה ימים והתחלנו להיות שותפות. פגשתי אותה לראשונה ביום המעבר, כבר מהדרך שהיא סידרה את הדברים בחדר ראיתי שהיא מבולגת ושלא הולכים להיות לי חיים קלים. שמחתי לפחות שהיא נורמלית, ואני לא צריכה לסבול מישהי דכאונית או מדוכדכת, טעיתי. התגלה לי שהיא הייתה מאושפזת על נסיונות התאבדות בבית חולים למשוגעים, ועכשיו היא הודיעה לי שיש סיכוי שהיא הולכת להתאשפז שם שוב בסמסטר הבא, ולא לחזור לכאן. בשבועות האחרונים המצב שלה מתדרדר, ואני מוצאת אותה עושה שטויות ודברים מסוכנים כשהיא לבד, ואת עצמי אני מוצאת יושבת איתה 6 שעות בטיפול נמרץ.
יצאתי עם חמישה בחורים עד עכשיו. קמרון, שהכרתי במסיבה שידיד שלי מקס לקח אותי אליה בסוף השבוע הראשון כאן. הייתי כל כך מסוממת שהייתי בטוחה במשך שבועיים שאני מאוהבת בו, אבל בסוף זה עבר. ריאן, שגר איתי בקומה, סתם מתוסבך אחד שבסוף שכב עם השותפה שלי. קיין, שהוא יותר ידיד שלי, אבל התקרבנו באיזשהו שלב עד שהכל התפוצץ. ג'ון, שהתאהב בי עד מעל הראש ואני באמת ניסיתי לתת לו צ'אנס, אבל הוא הלחיץ אותי. ושון, אחד שלומד במוסד לאמנות כמה רחובות ליד, סתם עוד אחד.
אני אוהבת את החיים פה, ולא הייתי חוזרת לארץ גם אם היו משלמים לי. החוויה הזאת, בינתיים, היא הדבר הכי טוב שיצא לי לעשות. אני רואה איך הקריירה שלי הולכת להתקדם מפה.
עד שאני אסיים ללמוד אני:
אכתוב ספר.
אהיה המנהלת של התחנת רדיו.
אקים מעבדה לייצור קריסטל מת'.
אהיה במערכת יחסים יציבה.
אהיה עם פיט, הבחור השמרני הזה שפשוט משגע אותי.
אהיה כל כך מאושרת שזה יצא לי מהאוזניים.
לא אחזור לארץ לפחות לשנה.
בקרוב אני עוברת לגור מחוץ לקמפוס עם חברות... יהיה מלבב.
המשך יבוא... יש עוד הרבה מה להוסיף. אבל עכשיו 1 בלילה ויש לי שיעור עיתונאות ב9 ואז שיעור תקשורת ב1 ואז אני צריכה ללכת לבחור רהיטים לבית באיקאה. נשתמע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
