לפעמים נראה לי שהזהות שלי באינטרנט ממש מבהילה.
חרמן.
מטורף.
ציני.
זה כל כך לא אני.
אני לא מסוגל יותר עם הבצפר הארור המזדיין הזה.
נכשל בהיסטוריה הספיק לי.
אני מרגיש שיש לי מין אבן על הלב.
לא.
אני לא יודע להשתפך באמת.
אני לא יודע להיות חזק בימים האלה.
המחכנת שלי אומרת לי כל הזמן להיות חזק.
חזק בתחת שלי.
אמא שלי שם על המיטה בחדר 329 קומה עשירית בשערי צדק.
ואני יושב פה.
לא.
היא חסרה לי מאוד.
כתבתי לה מכתב ביום רביעי שעבר.
"אני רואה אותך עם כל הזבל הזה מחובר לגוף והלב כואב לי". ציטוט מהמכתב.
ציטוט כל כך קולע וכל כך נכון.
צינורות של לב. זה מגעיל לראות שאתה יושב מול מי שהייתה אימא שלך.
ולא עושה כלום.
הלשון שלה מחובר לצינור מבחיל.
היא בכתה שבאתי לבקר אותה.
כאילו ידעה שבאתי לבקר.
כאילו רצתה שאבוא.
זה כל כך גורם לך לחשוב מה לעשות עם החיים שלך אם וכאשר אמא חס וחלילה תמות.
היא פאקינג בת 40.
לכל הרוחות.
היא לא יכולה ללכת לה.
לא.
היא לא צריכה.
נדמה לי לפעמים שאני פשוט אביים התעלפות ואעצור את כל הטירוף הזה.
החבר הכי טוב שלי והמנהל של הבצפר באו איתי ביום רביעי.
הם תמכו בי. זה כל כך מפחיד לראות את הדבר שנקרא אמא במיטה הזאת.
לבן.
האם עוטפים אותה בצבע לבן למקרה שהיא תתפגר? מחשבה חולנית של בית החולים.
המיטה שלה נמוכה.
עוד מחשבה חולנית.
"למה שלא נעביר אותה לארון הקבורה וזהו כשהיא תתפגר במקום להגביה את המיטה הזאת?".
חולני ביותר.
אני תוהה אם ומה יהיה מקרה כזה עם אבא שלי דווקא.
למרות שהוא לא גר בבית יותר.
הוא גר כאן באופן זמני.
אירוניה.
אין לי בשביל מה לשמוח.
אין לי בשביל מה לחיות.
כל טיפת נשימה בשבילי זה כמו טיפה של סבל.
שהיא תחזור- החיים יחזרו למסלולם.
אני מקווה.
לא.
זה לא יקרה לה.
האחות המטפלת באמא שלי מחייכת כמו מכשפה שמכינה את אמא לקבורה.
"הוווווווו זה הבן שלה?" היא מצקצקת בלשונה.
מפחיד.
לא.
הפוסט הזה הולך להימשך בחלק ב'.
לא יודע מתי.
לא יודע איך.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
