הרבה דברים עברו עליי בשלוש השנים האלה מאז שאמא שלי מתה. קודם כל התבגרתי. אח"כ זכיתי להפתעות מפתיעות במחצית השנייה של י"ב. עוד יום בא ואחריו עוד יום. ואז זה הפך ליומיים שהפכו לארבעה שהפכו לשבוע.
והשבועות הפכו לחודשים. והנה אני מסיים את י"ב. והנה אני מגיע לאותה פגישה גורלית בת"א. הרצאות משעממות. ואז בין כל השטויות שצצו שם צצה אופציה מעניינת. "כנפיים"- מכינה לצעירים מוגבלים פיזית שנמצאים ללא המשך דרך לאחר סיום הלימודים. יש אחד בצפון אבל אני במכינה של הדרום- הרבה יותר קרוב.
המכינה נועדה לשלב בין לימודים, עבודה, וחיי חברה בקומונה. רעיון ששילהב אותי מלכתחילה ולא רציתי להישאר מבלי תחום תעסוקה לאחר מכן. לכן- כיום אני מתגורר דרך קבע באותו רחוב ובאותו דירה. זה כאילו שאני גר בשני בתים. על שניהם לא אני משלם. אני מרגיש משוחרר עכשיו אחרי שהייתי שנים מפונק ותלוי באמא שלי. אני שומר על אופטימיות ומבין שהמוות של אמא שלי רק קידמה אותי להרבה דברים. בין השאר היא הכניסה לי הרבה כלים ועזרה לי מאוד. במקביל עם השנים הכרתי הרבה אנשים. הייתה אחת, בתאל שמה, שעד היום אני מוקיר אותה על הרבה דברים. היא ליוותה אותי במרוצת השנים של כ- 4 שנים לערך.
אולי לא הספקתי להיפרד ממנה אבל בעצם, אף אחד לא באמת מוכן לדבר כזה שמהיום למחר אדם קרוב אלייך ימות באופן טראגי כל כך כמו שהיא מתה. רשלנות רפואית. רצו בעצם להאכיל אותה באוכל אבל בעצם חנקו אותה למוות. העובדה שאני מתאר את זה בצורה יבשה היא כי פשוט השלמתי עם העובדה שהרופאים כאן כל כך גרועים מסוג ז'. ועם העובדה שבעצם- אני הוא היחיד שיכול לסמוך על עצמי שאציל את עצמי. זה משהו שלמדתי ולקחתי איתי לדרך.
מחר (היום בעצם) אני הולך לקבר. למען האמת, אני לא מתחרט על שום דבר. אני לא אצליף בעצמי שוב ושוב על למה לא נפרדתי ממנה. בעצם, אני אפילו מודה לה על הרבה דברים. אני יודע שאם היא מתה זה דרכיו המסתוריות של האל ובעצם תכניתו כדי לקדם אותי בחיים. אתם יודעים מה, באורח מסתורי, זה אפילו עזר מאוד.
תודה. אמא.
אגב- נרשמתי היום לקורס במכללה. פורנוגרפיה וארוטיקה בספרות. תודו שזה נושא שהולם אותי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
