לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Men...


נולדתי לגמרי שונה. אני אדם שהוא לא אדם. אני חרמן שהוא לא חרמן. אני מוזר שהוא לא מוזר. והבלוג הזה הוא שלי. איפשהו בעתיד הוא יהיה גם שלכם...

Avatarכינוי: 

בן: 38

MSN: 

תמונה



מצב רוח כרגע:


הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2007

מסדרון ארוך.


 

היא הלכה במסדרון הארוך הזה. מימין ושמאל יש רק דלתות. המסדרון מתארך יותר ממה שזכרה. צעדיה הולכות וכושלות עם כל צעד שחולף. הזמן כאילו עצר מלכת ומתעלל בה בכוונה. לא זוכרת כמה זמן היא הולכת במסדרון הארוך הזה. יודעת שיש משהו בסוף המסדרון הארוך. אם רק תנסה לפתוח דלת- היא תיאלץ להתחיל מחדש את מסלול המסדרון הארוך.

הנעל האדומה נקשה על הרצפה. נקישה ששלחה למרחק קצר קול. היה זה הקול היחיד שנשמע במסדרון האפל הזה. היא החליטה לחלוץ את הנעליים בתקווה שהן לא יפריעו לה בהליכה. זה אולי עשה טוב אבל היא נאלצה לסחוב את הנעליים. היא החליטה לזרוק אותן ולהמשיך הלאה.

הקור עטף אותה. היא מחתה בידייה את הזיעה שהצטברה במצחה עקב מאמץ של הליכה. היא התיישבה לרגע על הרצפה הקרה. מודעת לכך שהיא היחידה שנמצאת שם.

היא זכרה אותם. את ההורים שלה. הם נהגו לנזוף בה אימת הייתה מפרה כלל זה או אחר. היא זוכרת את החיבוק האמהי של אמה. היא זוכרת את קול צחוקו של אביה. הוא היה בעל קול רם וצלול. היא אהבה שהוא סיפר לה סיפורים מדי ערב כשמדי ערב מכבבת מפלצת זו או אחרת אשר נוצחה בסופו של דבר על ידי הגיבור של הסיפור. לא תמיד היא הצליחה לשרוד עד סוף הסיפור ולכן הם המשיכו את הסיפור הזה גם בלילה הבא.

עם אנחה קלה היא הקימה את עצמה בכוח. מישהו הביא אותה לפה והיא רוצה החוצה. ממשיכה לצעוד. היא חזרה לזיכרון של ערבי שישי. עת הייתה יושבת למרגלות השולחן עם ריח הדג המיוחד של אמא. היא זוכרת איך הם היו שרים שיר בפולנית ומתבדחים על דעת השבת המקודשת. יותר מהכל אהבה את הבגדים שבהם הוריה התהדרו בערבי שבת. זוכרת היא כיצד אביה היה מברך בקול צלול ורם את ברכת השבת ומברך על הלחם. היא זוכרת כיצד התבוננה בו שעה שמזג יין אל הכוס של אמה ומזג לעצמו כמות נדיבה של יין. זוכרת היא איך היין היה זולג בכל פעם על זקנו הפרוע והמדובלל של אביה. הוא היה צוחק בצחוק גדול ומנגב כדרך אגב בעזרת מפיות- שלפני רגע היא קיפלה ווקישטה את הכוסות- ומתבדח על דעת עצמו. הוא היה מתרומם מהכיסא והולך לשטיפת הידיים.

המסדרון הארוך החל להתקצר. היא שמה לב שהאפלה שבה הורגלה בשעות האחרונות החל להתבהר. היא ראתה מנורות תלויות בצד הדרך והיא ראתה דלת זהובה. והנה היא שוגה בדמיונה כי אמה הייתה מתייצבת לידה. ובמחשבה הזו היא פתחה בריצה אל עבר הדלת הזהובה. היא עצרה כעבור מספר דקות כשהיא בוהה בדלת הזהב. בשביל זה היא עשתה את הדרך הארוכה הזו.

ושוב אביה חוזר לשולחן אחרי שסיים לשטוף ידיים. הוא התבדח שוב איתה והניח לה לשתות אך מעט מן היין המקודש ואחר כן אשתו פנתה את היין ואת הכוס המקודש מהשולחן, כאילו הקדוש מכל עזב את השולחן והסתלק למקום אחר.

היא ראתה אותו נוטל בזוג החלות ששכבו להן עירומות על השולחן כשרק כיסוי המפה מחפה עליהן מעירומן המלא. הוא שלה אחת מהן ופתח אותה, טובל את הקצה שלה במלח ולאחר מכן טובל את הקצה השני במלח. הוא נגס באחת מהן והניח את החתיכה. כעת הוא התפנה לעשות אותו הדבר וחילק לאשתו ולה את החלה. הם נגסו בתיאבון ולאחר מכן גם החלות הסתלקו, כאילו העירום שלהן היה מובן מאליו. כעת הריח של הדג התנשא מעל לשולחן, שעה שהתנור נפתח על מנת לאפשר לדג להתקרר מעט טרם יאכלו אותו.

ואז הלבן הגיע. ברגע הבא היא מצאה את עצמה במסדרון הארוך הזה. לא ידעה כמה זמן צעדה במסדרון הזה. לא ידעה איך ולמה הגיעה לפה. הדלת הזהובה נצצה, קורצת לה לפתוח את הדלת. היא גמרה בלבה לגלות את התעלומה מאוחרי הדלת. היא אחזה בידית הדלת. הדלת חרקה באיטיות. לאחר מכן היא נאותה להיפתח ביתר קלות והיא פתחה את הדלת. מלאך עמד מאוחרי הדלת, מחייך. הוא רמז לה להתקרב אליו. היא חצתה את סף הדלת והדלת הזהובה נסגרה מאחוריה.

"אני מבין שהיה לך זמן לחשוב על הוריך." ענה. קצר ולעניין. היא הינהנה, לא מבינה לאן הוא חותר.

"ובכן. לצערנו- הם נהרגו." בישר. ידו החווה כלפי ענן כלשהו. ואז היא ראתה אותם. ההילה הייתה זוהרת מעל ראשהם והם חייכו.

"אני מניח שכעת תוכלי לבוא על סיפוקך." ענה. הוא הקליק בידיו.

 

***

"אני לא יודעת. זה מה שאני זוכרת." אמרה. הפסיכולוג התיישב מולה והקשיב לה ביתר תשומת לב. היא שוב ושוב ניסתה להבין מדוע היא זכתה לביקור בגן העדן- לטענתה. מאז הייתה בקומה והתעוררה ממנה היא לא הצליחה להתאושש מן הפרט הפעוט הזה. מן התרדמת היא הצליחה להשתקם במהרה. כל רופא היה מכריז כי היא נס רפואי.

"אני לא יודעת מה זה היה. אני יודעת שזה היה מסר." אמרה. בפעם המיליון.

"כנראה," מילמל המלאך הלבן- ממקומו במרומי השמים. "שעדיין לא הבנת שעלייך לכפור על מעשים בטרם תעברי לכאן." ובכך פנה את גבו והתפנה ללכת. שביל של עננים מיהרו ליצור את עצמם שעה שהמלאך התהלך במרחבי השמיים.

 

נכתב על ידי , 16/3/2007 20:44   בקטגוריות מהלב של ניר, סיפורים  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ניר של הלילה ב-1/4/2007 10:05



53,143
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , תרשו לי להעיר , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לניר וזהו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ניר וזהו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)