כן. בהמשך כמעט ישיר לפוסט הקודם בו הוזכרה הנינט המלכותית וגילה אלמגור הגיע הזמן להתייחס לפרק 75 של השיר שלנו- פרק אחרון בעונה. בניגוד לדעות הרווחת מדובר בעונה די טובה- אם רק יכלו להשקיע בה יותר מבחינת דמויות ופחות בלנסות להפתיע אותנו ובעלילה הרוצח של תמרה/קרין עליה השלום.
אז לאחר 367 פרקים ואינספור סידרה בתוך סידרה בתוך סידרה והשאלה הנצחית האם אריאל חי או לא והשאלה עוד יותר נצחית למה לעזאזאל מלי לוי נעלמה בעונה הרביעית והשאלה הגורלית- מי ירה בתמרה וקרין. הרמטכ"ל הפסיכי, אלא מה.
לא ארחיב יותר מדי בנוגע לשאר הצוות כי חוץ מאניה בוקשטיין, רן דנקר, נינט טייב, גילה אלמגור, אגם רודברג, ליאור אשכנזי ונינה קוטלר אף אחד לא הצליח להגיע ללב היקר שלי. וזה מאוד קשה להגיע לשם. רן דנקר הפליא במשחק מצויין בעונה השלישית אך בעונה הרביעית העובדה שאורי גרוס אינו כבר על הכיסא של התסריטאות העלילה החלה לאבד מה"גאונות" שרק גרוס ידע להכניס לסידרה.
אומנם הבדיחה שהכניסו בפרק האחרון בסצינה הסופית הייתה משובחת אבל יש דרכים אחרים לסיים עונה וסידרה אם בכלל. מה שראינו היה לא פרק סיום אלא פשוט "נסיים את זה וזהו אין לנו כוח לבזבז זמן על עונה חמישית". לטעמי- עונה חמישית מאוד מיותרת ומאוד שמחתי כששמעתי שהשיר שלנו סיימה את הקריירה שלה.
היה שלום. 367 פרקים, חתיכת היסטוריה, הא?
אה ועוד מילה אחת לכיוון דנה עדיני. תמותי בבקשה. עשית לאושרי כהן את המוות חצי עונה בגלל נשיקה מזורגגת של אותה שירי גולד (רונה לי שמעון במשחק מזעזע ובחרא של טיימינג).
כן. הבולשיט שלנו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
