הפעם על רקע עיר הנופש היקרה לנו- אילת. שוב התסריט הנוראי של פיצוץ חוזר. שוב אי אפשר לסמוך על שום דבר. שוב היום מתערער אודות הידיעה שאיבדנו אנשים והקהילה היהודית לא תנוח שוב.
היום התבצע פיגוע באילת. והלב שלי פועם ודופק. הלב הספקני שלי ידע שבמוקדם או במאוחר זה חוזר אלינו. ועוד איך חוזר. עכשיו אילת תלמד מה ששאר הערים יודעים כבר- מחיר הדם המרוטש על הרצפה מעידה את מחיר הדם שזועק לנקמה. הדם דומם ויתקרר על המדרכה. קרוב לוודאי שינקו אותו- לא יהיה תגובה. אני כבר מדמיין מה אולמרט היקר יאמר לנו- "אסון כבד" וישלשל לעצמו עוד אי אילו שקלים כאילו המחר לא קיים. אני מאחל לו התקף לב קשה שכמוהו לא ידע. אני מזועזע בלשון המעטה.
ועם זאת.. ההתראות החמות עדיין בסביבה. עדיין יש לי תחושה שתקופה קשה לפנינו. עדיין אני נרגש ומזועזע לשמוע על פיגוע חדש לאחר תקופה מאוד ארוכה. למה היינו שאננים כל כך? למה היינו כל כך בטווחים וסמוכים שהסיוט הזה מאחורינו? למה בכלל יש פגיועים? למה פצועים, לוקים בהלם, התקפי חרדה, והרוגים, במיוחד הם, צריכים לשלם על השטויות של מר אהוד אולמרט הלא כל כך אהוד בקרב הציבור?
יהי זכרונם ברוך של שלושת ההרוגים. בתקווה שלא נקבל עוד הפתעות מרירות כאלה ונקווה שנזכה לעתיד טוב יותר. אם כי עם אהוד אולמרט אנחנו צועדים לשואה מספר 2. ועם עמיר פרץ.