איפשהו בשנה שעברה. או לפניו. מה זה משנה. היה לי די משעמם והצצתי לפעילים. נכנסתי לבלוג שממנו קראתי חוויות קשות ומיוחדות. תיאורים חזקים. סיפורים מאלפים. מכניסים אותך לפרופרציות שאתה לא היחחיד שסובל מבעיות כלשהן.
משהו גרם לי לרצות לדבר איתה. היא הייתה שלג מיוחד באמצע איפשהו. שלג כזה שאי אפשר למצוא בשומקום. והמכשפה הרעה (
) חיכתה לתת לה תפוח מורעל. במסנג'ר היא הסבירה לי מדוע מכשפות הן סיוט חייה. היא הייתה שלגיונת מיוסרת ומסכנה. שלגיונת קטנה ושצריכה חיבוק ענק ענק כזה שעושה לך חשק לחבק אותה חזרה. אז היא סבלה מחבר שלא בדיוק העריך אותה כראוי.
אני מעריך אותה יותר מסתם אגדה טיפוסית שסבה הגיבורה עוברת עינויים וזוכה לסוף מאושר. כאן זה החיים האמיתיים. כאן זה האתגר. השביל הצהוב ההוא של דורותי מארץ העוץ כבר מזמן מלווה אותה. את שלגיונת זה הפך כבר לדבר מסויים ורגיל בה היא עוברת בשבעת מדורי הגיהינום ואז זוכה לשקט עד לפעם הבאה. בפעם הבאה היא עוברת שמונה מדורי גיהינום וחוזר חלילה.
אבל מה שבאמת מבדיל אותה מדורותי הוא לא הנעליים האדומות, אלא הכוח שהיא מגייסת בתוכה כדי להתמודד עם כל אתגר ואתגר. זה לא חוכמה להגיד כל הכבוד ולעבור לסדר היום כאילו כלום. שלגיונת סובלת מדברים רבים שהיא בוודאי לא מאחלת לשום איש. שום איש לא היה צריך לחוות את החוויה שהיא עוברת. היא עוברת את זה ועודה עוברת. סכינים חודרים לגופה אך היא מתקנת את החתכים שהסכינים משאירים בה.
לא אחת ולא פעמים רוחות העולם הבא מבקרים אותה. יש לה חיבה מיוחדת לערפד מרושע בשם אנג'ל. היא חובבת פוני המכסה את תרחישי חייה. היא אוחזת בחברים טובים שאוהבים אותה. משפחה שלמה אווהבת אותה. והיא בחורה מיוחדת במינה שאני מעריך אותה לנצח.
שלגיונת יקרה- מזל טוב ומי ייתן ותזכי לאושר שמגיע לך ולתפירת החתכים הנפתחים מחדש.
אני. את יודעת מי.