אני חושב שעדיף שלא היה קורה ביננו כלום, לא אז ולא הקשר שעכשיו נגמר וזה כבר תכף חצי שנה העכשיו הזה. מסכנה שנפרדה ושברה לעצמה את הלב, כל פיפס כתבה מילה לעולם לא התקשרה, ועוד התפלאה כשבטקסט יותר קל גם לה מנופת צופים להפוך ולהוציא דברים חמוצים. ושנשבר לה הלב, מלדבר. זה בא ביחד, עם לא להגיד סליחה כלל.
ולא לקחת אחריות על מעשים של גועל. ועם כמה שלא בא לה... על כל הבנות שעכשיו ישבר או יחמץ בקרבן משהו, כי לא לנשים לוקח יותר זמן בימינו להתגבר. מדעית זה לגברים. וכל הנשים האלו שמשום רוצות. כשאני בזוגיות,
ואתה יוצא החוצה ומתהלך בתחושת שליחות שיש מישהי שמחכה, הן מריחות את זה ומביטות. ומשום מה גם כשאתה לבד, מדמם ומשאיר אחרי שבילי ביאוס, והן רוצות. המספרים עולים, הקטל ממשיך. מרגיש כמו תאונה ממשיך להתנהג רגיל, אולי זה השעון הביולוגי, אולי זה האתגר, אולי זאת
תחושת חיות אדירה של רגש, שהן חושבות שיוכלו לקפוץ עליה לשים אוכף לשייך ולומר שכל האהבה הזאת משויכת להן עכשיו.
אבל עכשיו הן נחמצות. מנסה וטועם ונשאר ומחזר ומנסה אבל בסוף יודע וכולן יודעות. הן לא היא, הן לא חצי אפילו. כמו שביל קליפות תפוזים. קילפתי השקעתי טעמתי, אמרתי מראש המצב כרגע שבור מבפנים, לא מתקתק, מאחר לכל מקום. מתעורר פעמים ביום.
בשעות הלא נכונות. עייף כל הזמן. משקיע מנסה, רק עטיפה. אתן לא היא. היא לא עצמה גם יותר. משהו בה החמיץ ומסריח. מלב שנחנק על ידי מוח
שעל כל דבר ישר יקפוץ ויגיב "אחד שיודע". קחי אחריות שקית וכפפות, ונקי את שביל קליפות התפוזינות. תדברי ותתנצלי אולי בפניהן.
ותגידי להן שנשבר לך הלב מהן. אבל אין לך שייכות ובעלות על מי שזרקת, ועוד אמרת לו שאת לא חייבת לו כלום. קיץ קריר ושפוי.
גם כשזקנים יש פעמים ראשונות, והן לא איתך יותר. כמו פעם ראשונה לחיות לפי חוקי הג'ונגל ולשכב בפעם השלישית.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
