ואו, אז לפני יומיים חזרתי מהסימנריון בי-ם בנושא אישות ושמפחה 
והיה פשוט מקסים. כל כך הרבה הרצאות מעניינות שגרמו לי לא להירדם כל הלילה ממחשבות וציפיות

לעתיד.

רק במהלך היומיים האלה הרגשתי שאני התבגרתי בכמה שנים, נהייתי יותר פתוחה, פחות תלותית וזה משמח אותי.

באחד מן הסדנאות, שהייתה על דימוי גוף וביטחון עצמי החלטתי לשתף את הבנות בסיפור שלי

עם ההפרעת האכילה שלי , רעדתי, בכיתי אבל בסופו של דבר... חייכתי ואמרתי בגאווה "החודשים האלה היו החודשים
הקשים בחיי, ועם כל זאת לא הייתה משנה דבר. " 

כמה פתטי ושטותי זה נשמע, אבל זה  ככה נכון. האנורקסיה בנתה אותי , עיצבה לי את האישיות ולימדה אותי
לקח לחיים דבר שלא הייתי לומדת בשום אופציה אחרת בחיים. וכן אני שמחה בלב שלם שעברתי את זה ועכשיו
אני מי שאני, טופז, בריאה, חזקה, ומפותחת יותר.

לאחר שפרקתי את הלב וחייכתי בגאווה... המון בנות ניגשו לחבק אותי וזה ממש נגע לי ללב,

והאמת שהופעתי מעצמי , בחיים לא העזתי לשתף את הסיפור הזה בפני כ"כ הרבה אנשים

אבל אם זה יעזור לבנות ואולי ישנה להם את קו החשיבה... זה שווה הכל.

וכן, הגעתי למסקנה שאני רוצה לעשות שנה/שנתיים מהשירות הלאומי שלי במרכז להפרעות אכילה

איפשהוא בארץ.  

נכון, לחזור למקום הנוראי הזה שעד היום יש לי סיוטים ממנו זה לא נשמע כמו הדבר שמלהיב אותי 

לעשות. לראות פרצופים מוכרים.. פרצופים שפחדתי מהם ותיעבתי כל כך.

אבל לחזור לשם בתור טופז אחרת זה לגמרי שווה הכל, ואם יש לי דרך לליבן של הבנות

החולות במחלקה- אני לחלוטין יתרום ממני הכל על מנת להציל חיים של אחרים... ויבוא יום וגם
הן יצאו מהמחלקה הנוראית הזאת מחוזקות ובריאות בעזרת ה' .

ואני גם בטוחה שזה יתרום לי, ורק יגרום לי לאושר וחוזק גדול מאוד

שיתפתי את אמא ברעיון, היא כ"כ שמחה והייתה גאה בי.. ראיתי ניצוץ בעיניים.

אין מאושרת ממני.

תמונה עם החברות המדהימות שלי מהסמינר, אני עם המעיל השחור השנייה משמאל.

HAPPINES