ראיתי איך הוא נשכב עליה , על הספה שלי בבית שלי , איך הם מתמזמזים ומנשקים כשאני , אני החברה האפס שלה צופה בהם .

פתחתי את הדלת ויצאתי מהחדר כדי שזה לא ימשיך לזרום למקום שאני מעדיף שלא יגיעו אליו .

" אני מקווה שאתם נהנים "אמרתי בקול חלש וצרוד . הדמעות רצו לפרוץ החוצה , אבל לא נתתי להם לצאת .

לואיס ודני קמו והסתכלו עליי במבט מצטער ואני רק לקחתי את המעיל שלי ואת בקבוק הבירה ויצאתי החוצה לכיוון הפארק . כבר היה חשוך , ואני רק רציתי למות . 

דמעה אחת זלגה מעיני . נפלתי ארצה על הברכיים וצרחה לא מובנת יצאה מפי .

*

מנקודת המבט של דני

"לא, לא, לא. לא יכול להיות !, מה אני עושה ?!". אמרתי לא מבינה מה אני עושה ויוצאת דרך הדלת. הולכת אל ג'יי שלא היה רחוק במיוחד ממני.

התחלתי בהליכה ואז האצתי את מהירותי והחלתי לרוץ במהירות. הוא היה על הרצפה, ראיתי אותו רועד. זה היה כל כך מפחיד. כל כך פחדתי לאבד אותו

בגלל הטעות הנוראה הזאת. שברתי לו את הלב. הגעתי אליו והתכופפתי אליו, ראיתי איך שדמעותיו זולגות אל הרצפה. הסתכלתי עליו, אך הוא לא הסתכל עליי. הפנה את מבטו.

פחדתי שקרה לו משהו, החזקתי בו וקמתי הוא קם איתי אך ראיתי שהוא לא רוצה. פשוט הרמתי אותו איתי. הוא הסתכל עליי בעיניים אדומות, עם הפנים המדהימות שלו.

ראיתי את לואיס מתקרב, לא הצלחתי להחזיק את ג'יי מספיק חזק והוא כבר רץ והתנפל על לואיס, אך לואיס לא עשה כלום. פשוט עמד שם ונכנע אליו.

עמדתי במרחק של כמה מטרים מהם והתחלתי לפרוץ בבכי נוראי, כל כך כאב לי. ראיתי איך ג'יי מתעצבן ומרביץ לו כל כך חזק.

לואיס נפל על הרצפה וג'יי המשיך להרביץ לו. עם אגרופים חזקים במיוחד. רצתי לכיוונו, וכשג'יי בא להביא ללואיס את האגרוף האחרון שהיה נראה כאילו עומד להרוג אותו, הצלחתי להחזיק לו את היד לפני שפגע בלואיס. הרמתי אותו מלואיס וחיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי. פרצתי שוב בבכי והוא רק היה בחייכי, אפילו לא חיבק חזרה.

עמדנו שם, שאני מחבקת אותו ולואיס על הכביש גוסס לו למוות. לרגע לא היה לי אכפת מלואיס, אפילו שנאתי אותו. לאחר כמה דקות שחיבקתי אותו, הלכתי אל לואיס והרמתי אותו מן הרצפה, שמתי אותו על גבי והתחלתי ללכת אל כיוון הבית, אך מעדתי וכך גם לואיס. לא יכולתי יותר, פשוט ישבתי על הרצפה ובכיתי. נשברתי.

ג'יי התקרב אליי עם מבט קפוא, מצמרר ולקח את לואיס הביתה, אליי הוא בכלל לא התייחס.ואני נשארתי לשבת על הכביש ולבכות.

*

מנקודת המבט של ג'יי

סחבתי את לואיס עד הבית והכנסתי אותו אל הבית. השכבתי אותו על הספה. שנאתי אותו כל כך, אבל לא יכולתי להשאיר אותו שם.

הלכתי אל המקלחת, שתפתי את ידיי במים, כל ידי היו מלאות דם. שתפתי גם את פני, מרגיש כאילו רצחתי מישהו. גם רגשות אשם נוראיים וגם רגשות שנאה,

אפילו נוראיים יותר. שמעתי צעקה, שיערתי שזה היה לואיס, אז רצתי במהירות אל הספה וראיתי אותו עם סכין נעוצה בבטנו, ועל ידו עמדה דני. עם פנים ריקות.

ידיה היו מלאות דם, והיא נחתה על הרצפה. עמדתי שם לכמה שניות עם פנים מבוהלות, המומות. מה לעזאזל קרה כאן הרגע ?.

אך לאחר כמה רגעים, שלפתי את הסכין מבטנו של לואיס, הוא המשיך לדמם. צעקתי לעזרה, ונזכרתי שהשכן שלנו הוא רופא.

יצאתי מן דלת הבית, שעה כמעט שלוש בלילה, רץ אל ביתו של מר' סמית. דפקתי בדלת חזק כל כך, כמעט שברתי אותה. ופתאום ילדה קטנה עמדה בפתח הדלת.

"היי, אני יכול בבקשה את אבא ?, זה חשוב. מאוד חשוב" אמרתי ומיד היא קראה למר' סמית. לא הצלחתי להגיד לו כלום ופשוט משכתי אותו איתי אל ביתי.

הוא הבין את המתרחש וביקש שאביא לו חוט ומחט. רצתי אל המקלחת, הוצאתי מן המגירה חוט ומחט והבאתי למר' סמית.

הוא החל לתפור את בתנו של לואיס. לואיס היה נראה כמעט מת. אך מר' סמית הצליח להציל אותו בדקה האחרונה. הוא לא שאל שום שאלה, ורק תפר את בטנו.

"הדקירה לא הייתה עמוקה מספיק בשביל לפגוע באברים חזק. ככה שעוד כמה ימים הוא יהיה בסדר" הוא אמר בעודו ממשיך לתפור.

בינתיים, הרמתי את דני מהרצפה, וסחבתי אותה על כתפיי עד חדר השינה, השכבתי אותה במיטה והחזקתי לה את היד. כל כך כעסתי עליה. אך הייתי חייב להיות איתה עד שתתעורר. "סיימתי" מר' סמית צעק. "אין בעיה, תודה רבה רבה לך" צעקתי חזרה והלכתי אל הסלון, אך מר' סמית נעלם. 

החלטתי שאני חייב לצלצל אל סאם. חייגתי את המספר בטלפון, ואחרי כמה שניות של המתנה על הקו, היא ענתה לי. 

"הלו ?" היא ענתה בקול צרוד וישנוני. "סאם, זה ג'יי. אני חייב שתבואי, זה דחוף". אמרתי בקול דואג. "אין בעיה" היא אמרה וניתקה. היא תמיד הייתה עוזרת לנו בכל מצב, ידעתי שהיא תסכים לבוא גם עכשיו. חזרתי אל חדר השינה וראיתי את דני יושבת על המיטה, עם הראש טמון בין הרגליים שלה.

ניגשתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק חזק ואוהב. "אני לעולם לא אעזוב אותך. לעולם. אני יודע שאת מתחרטת, אני סולח לך" אמרתי לה ודמעות קטנטנות ירדו במורד לחיי.

"אתה באמת סולח ?, אתה לא יודע כמה אני מצטערת, אני לא התכוונתי, הכל קרה כל כך מהר. אני כל כך מצטערת" היא לחשה. אך הבנתי כל מילה.

ורק המשכתי לחבק אותה. היא הוציאה את פניה מבין רגליה ותפסתי את פניה, נשקתי לה על שפתיה נשיקה שהיא לא תשכח לעולם. להראות לה כמה אני אוהב אותה.

"הדבר היחיד שאני לא מבין זה.. למה עשית זאת ?" שאלתי בעדינות. "פשוט רציתי לסיים את כל הדבר הזה, כל כך רציתי" היא ענתה ועינייה נצצו.

המשכתי לחבק אותה. דפיקה נשמעה בדלת, ניגשתי לפתוח וזאת היתה סאם. חיבקתי אותה. "מה קרה פה ?, מי זה ?, ולמה כל הספה מלאה בדם ?" היא שאלה והיתה נשמעת המומה. הסברתי לה את כל הסיפור בקצרה, עד שהיא הבינה.

"דני" סאם צעקה אל עבר דני ודני קמה מן המיטה ויצאה מהחדר. הן רצו אחת אל השניה והתחבקו חיבוק חזק ואוהב. עמדתי בצד והסתכלתי.

אחר כך הלכתי להביא שמיכה ללואיס, שישן בסלון, כי הוא לא יכל לזוז. לואיס ישן וביקשתי מסאם ודני לשבת על כסאות המטבח.

החלנו בשיחה ארוכה, צחקנו. כאילו לרגע שחכנו מכל המתרחש ומכל העצב והדרמה שהיתה כאן קודם לכן.

אחרי כמעט שעה שישבנו וצחקנו, שמעתי שוב דפיקה בדלת. אך דפיקה חזקה. פתחתי את הדלת בהיסוס וראיתי מישהו בחליפה שחורה מחזיק את בראיין בידיים ועל פיו היה סלוטייפ בשביל לסתום אותו. בראיין היה נראה חלש ועייף, ראיתי איך דני וסאם נעמדות. וסאם רק חיבקה את דני חזק חזק בלי להבין את המתרחש. הריי זה אח של דני. מה לעזאזל קורה פה ?.

*

מצטערת שהפרק יצא קצר, אך אני חושבת שככה הכי מותח :). מקווה שאהבתם ושתקראו ושתגיבו .

אשמח אם תתנו הערות בונות ותגידו מה לשפר.

♥ נועה.