אז זהו, לפי החדשות 300,000 אנשים מפגינים נגד הממשל, נגד הדיור, החינוך, הרפואה, נגד אי הצדק.

ממש ליגת העל של המדינה. 

פעם חשבתי שלאנשים לא איכפת מה קורה בחוץ, והם נמצאים רק בשטח הריבוע שלהם - הם, המשפחה הקרובה, קצת חברים וזהו. 

לא צריך לדאוג יותר מידי לכל העולם, הוא יסתדר לבד, הוא מסתדר כבר 4.54 מיליארד שנים לבד. בתור כדור. 

אבל אפילו הכוכב שלנו זקוק מידי פעם למחאות.

אולי זה לא מטח מטאורים שמאיים על החיים שלנו, אבל הארץ הקטנה שלנו, שחלקנו טוענים שהיא מרכז העולם (ראו ערך העם הנבחר), 
הולכת להעלם אם לא נעשה משהו.

פעם, במאה ה18, המלך נפוליאון האמין שהוא יכול לשלוט בעמו, ולהישאר מלך עשיר לנצח
הוא קיווה, שהקדנציה השנייה שלו, זאת שהפילה בפח שוב את העניים, תגרום לו לעושר רב, ונחת. גם אישתו אהבה את הרעיון.
אז הוא הפעיל מערכת קשרים ענקית, הפך לקיסר וביום בהיר אחד - החלום ושברו.

הכל התפוצץ בפנים.

לעם יש השכלה, אנחנו לא בובות על חוט.
אנחנו דמוקרטיים ששואפים לחירות ושוויון ואחווה. ובין היתר למצב סוציואקונומי נורמטיבי.
לא רוצים להיות עשירים, רוצים לבוא לבית עם מיטה, טלוויזיה, מחשב, מקרר עם קוטג', ולעבור את החודש שישאר לנו כסף בחשבון.
אה ואם אפשר - שהרופאים במדינה והמתמחים יקבלו את מה שמגיע להם על העבודה הקשה
והחינוך בכל המוסדות - מבית תינוקות עד האוניברסיטה יהיה מושקע. 
להזכיר את מכירי הדירות או שכבר החלק הזה מובן? 

אנחנו רוצים בסך הכל לחיות כמו בני אדם, לא כמו מלכים או אצילים
כמו אנשים פשוטים שיכולים לכלכל את עצמם, את מי שהם אוהבים, ולחזור לריבוע שאנחנו כל כך אוהבים -
עם השקט, השלווה, והתשבץ של שבת בעיתון.