ואז את בעצם מגיעה למסקנה שהכל מוזר.
את מתחילה בקושי לתפקד מהיבט בריאותי.
אבל זה כבר לא עוצר אותך ללהמשיך לעשות ככה שזה יחמיר, כנראה.

את מפתחת אופטימיות ושמחה העיקר לא להיכנס לדכאונות
את אומרת שאת מדהימה כי ככה את לא מרגישה לבד.
לא משנה אם את באמת חושבת ככה או שאת סתם אומרת
כי רק מעצם העובדה שאת אומרת את זה, זה כבר נותן לך הרגשה יותר טובה.

את חושבת לעצמך, מידי פעם
אולי היה יכול להיות יותר נחמד אם לפחות היית שונאת אותו
כי ככה לפחות היה לך אכפת
אבל את לא, אז זה אומר שגם לא אכפת לך
ובאיזשהו אופן עצוב לך בגלל זה
עצוב לך שלא אכפת לך, ואין לך רגשות
לא כמו פעם, ואפילו לא כאל סתם מישהו שאת מכירה.

במקום זכרונות יפים ומתוקים
השארת לה צלקת מכאיבה כזאת, שהופכת כל זכרון יפה
למגעיל ודוחה.
את לא מסוגלת להיות לידו, את לא רוצה להיות לידו.
אתה מפחיד אותה ואתה כבר לא מי שהיית פעם.

טוב לה כשאתה רחוק ממנה ואין לה שום קשר אלייך
היא מודה לך שזרקת אותה והכאבת לה.
נשמע מוזר, אבל היא מאושרת בלעדיך.
למרות שעוד כואב לה לפעמים.