סיפורים שאספר

הפרק מוקדש לסופיפי! XD

בזכותה עלה היום פרק (:

הבלוג:

 http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=710687

מהפרק הקודם: במהירות, קמתי מהעץ והתחלתי לרוץ שוב. נשמתי מהר, ושמתי לב שגם מי שרודף אחריי נושם. אולי זה בן אדם?
התחלתי להאט במחשבה שאולי זה אכן בן אדם, עד שהרגשתי יד על כתפי.

פרק 3 - לא רק אני.

הסתובבתי וקפאתי במקום. מולי עמדה נערה בערך בגילי, גם היא נראתה מפוחדת. זאת מראה?
אין מצב, היא ממש לא דומה לי. לי היה שיער חום דבש גלי ארוך ולילדה היה שיער שחור עד הכתפיים. לי היו עיניים חומות ולה היו עיניים ירוקות מדהימות ומלאות ברק. היא הייתה מהממת, בניגוד אליי.
לאחר כמה שניות של שתיקה נשמעה צרחה ענקית. היא צרחה.
בתגובה אני צרחתי גם. שתינו צרחנו כמו שתי מפגרות בוהות אחת בשנייה עד שהיא הפסיקה בבת אחת, ואז גם אני הפסקתי.
"אלוהים אדירים!!! אני לא מאמינה!!!" היא אמרה והסתובבה במקום.
"א...אני לא לבד." לחשתי, מנסה לעכל מה קורה.
"חמישה ימים אני נרקבת פה וחושבת שאני גמורה, והנה את!" היא צרחה והסתכלה עליי במבט מפוחד.
היא נראתה כל כך אומללה, תהיתי אם גם אני נראיתי ככה. לא יכולתי להתאפק וחיבקתי אותה חזק.
חיבקתי מישהי שבחיים לא פגשתי, ואם העולם לא היה נחרב אז גם בחיים לא הייתי פוגשת. חיבקתי אותה כי רציתי להרגיש שיש מישהו איתי, אני לא לבד.
היא החזירה חיבוק חם, כנראה הרגישה את מה שאני הרגשתי, ושתינו התחלנו לבכות אחת על הכתף של השנייה.
"מה נעשה? לא נשאר כלום..." היא מלמלה מבין הבכי. מה שהיא אמרה גרם לי לבכות עוד יותר.
"כולם מתו." היא בכתה על כתפי. המשפט שלה גרם לחיוך של אמא להופיע מולי. בכיתי כל כך...
"אני יודעת," אמרתי, מנסה לבלוע את הרוק.
היא הרפתה את החיבוק. "אני מרגישה מתה." היא לחשה לי בקושי ואני בהיתי בה. "אין לי חיים. כל העולם נמחק! אין לי משפחה, אין חברות, אין כלום!" היא כמעט צרחה הפעם, מתוך דמעות חדשות שהגיעו אל עיניה. כל משפט שלה כאילו תקע לי סכין בלב.
"מה..." מלמלתי מבין הבכי, "מה נעשה?" הסתכלתי עליה, חסרת אונים. הפנים של שתינו רטובות מדמעות, אנחנו אבודות.
"נתאבד." היא לחשה לי בכעס, עדיין בוכה.
ראיתי אותה מסובבת את הראש ימינה ושמאלה, מחפשת משהו שיעזור לה לקחת את חייה.
"לא!" צעקתי עליה, מנסה לנשום.
"מה?" היא הסתכלה עליי.
"לא! אנחנו לא הולכות להתאבד," קבעתי בשביל שתינו. "אנחנו חייבות לחיות..." אמרתי והיא לא נראתה משוכנעת. "למען כל העולם."
"את רוצה לבוא איתי?" שאלתי, מתכוונת לזה.
"לאן?" היא אמרה בקול שבור, כבר לא בוכה, אבל עדיין היו לה דמעות בעיניים הירוקות שלה.
"לא יודעת." אמרתי וניגבתי את הדמעות. "פשוט ניסע."
היא הנהנה וחיבקה אותי שוב.
"אנחנו נהיה חברות טובות." היא אמרה, ואני הסכמתי, באמת נהיה.
"נהיה יותר, נהיה משפחה." אמרתי והיא הנהנה.

"אז איך קוראים לך?" היא שאלה לאחר שתיקה כשנסענו בכביש הראשי המוביל אל פנסילבניה.
"אנבל, אבל תקראי לי אנה." אמרתי והסטתי את ראשי לשנייה מהכביש כדי לחייך אליה חיוך מאולץ.
"שם יפה, אנה. אני אלן." היא אמרה.
"היי אלן." אמרתי והיא ניסתה לחייך.
הייתה עוד פעם שתיקה. היא בהתה בידי החבושה בחתיכת בד, בגלל החתך מהעץ.
"זאת המכונית שלך? בת כמה את שאת יכולה לנהוג?" היא שאלה שוב, שיערה החלק התנופף ברוח.
"כן, אני בת 17... אבל אין לי רישיון, למדתי כמה שיעורים." אמרתי.
"טוב עכשיו אין שוטרים שיעצרו אותנו, ואני סומכת עלייך." היא חייכה. "אה, ואני בת 16." הוסיפה.
כל הנסיעה לא שאלנו אחת את השנייה שום שאלה חוץ מאלו. כנראה שתינו לא רצינו לדבר על העבר ולחיות את ההווה.
בחיי, לא רציתי להיזכר בכלום. עם כמה שזה כואב – ניסיתי לשכוח הכל, את כל החיים שלי, לחיות מחדש.
כי כשהעולם... נחרב, ואתה יודע שכלום לא יחזור לקדמותו, מה כבר נשאר לך לעשות?
"אם מגיע מישהו חתיך-הוא שלי." היא אמרה וצחקה. היא באמת צחקה! ניסיתי לצחוק איתה.
"אנחנו לא מחפשות בעלים," קבעתי, "אנחנו רק צריכות למצוא אנשים ומשם נראה מה קורה."
"מי יודע? אולי נמצא מספיק אנשים לעיר שלמה." היא אמרה כאילו קראה את מחשבותיי.
קיוויתי למצוא מלא אנשים, אבל ידעתי שזה כנראה לא יקרה.
לפתע הבטן שלי קרקרה ונזכרתי שאני רעבה, ולא אכלתי כבר חמישה ימים. אלן שמעה את הבטן שלי וגיחכה.
"אולי מוטב שנעצור לאכול... יהיה נחמד לאכול משהו חוץ מפירות." היא אמרה, זה נשמע כאילו אנחנו בתכנית 'הישרדות'. טוב, בעצם, זה לא רחוק מזה.
הנהנתי. "נעצור ברגע שנראה מקום שיש בו אוכל."
כמה דקות אחרי שקבענו את ההחלטה, ראינו מרחוק תחנת דלק.
ככל שהתקרבנו שמתי לב שיש בתחנה גם סוּפר, אז הסתכלתי על אלן במבט של 'ניכנס?' והיא הנהנה.
פניתי לתחנה, משום מה היא לא הייתה כל כך הרוסה. "אני ממלאת דלק שנייה, תיכנסי בינתיים." אמרתי לאלן כשעצרתי והיא יצאה אל עבר הסופר.
לקחתי את רובה הדלק והכנסתי למקום הרצוי. היו כמה עובדים ומכוניות שנשארו עוד מ... אז.
כשסיימתי התהלכתי לכיוון הסופר. פתחתי את הדלת שאמורה להיפתח אוטומטית ונכנסתי.
"אלן?" קראתי, "איפה את?"
לאחר כמה שניות היא ענתה לי. "אני כאן!"
הלכתי בעקבות הקול שמאלה, ולפתע ראיתי את אלן מגיחה עם עגלה מלאה במוצרים; חטיפים, ממתקים, לחם, גבינות, ירקות...
"טה-דה!" היא הרימה יד אחת כדי שאתפעל.
"ואוו," נדהמתי, "למה את מחכה? בואי ניקח את כל זה ונאכל!"
התיישבנו על הרצפה והתחלנו לאכול. אכלנו כל כך הרבה, בחיים לא אכלתי ככה.
"אולי כדאי שנירגע," אמרתי בחיוך לאחר עשר דקות, "אנחנו נשמין יותר מידי..."
"צודקת..." אלן אמרה מבין הלעיסות, "אז בואי נשמור את הכל לאחר כך, באוטו."
הסכמתי בחיוך. קמתי על הרגליים וגררנו את העגלה אל עבר האוטו. בכמה נגלות מילאנו את כל תא המטען במוצרי מזון, אפילו כאלו שעשויים להתקלקל מהר.
"סיימנו, את יכולה לחזור לשבת." אמרתי לאלן והיא התיישבה במושב הנוסע.
סגרתי את תא המטען בקושי, וכשהסתובבתי לא האמנתי למראה עיניי.
מישהו בעל בגדים מלוכלכים ושיער פרוע התקרב אלינו.
"ואוו." מלמלתי, כי הוא היה כל כך חתיך. אפילו שהיה מלוכלך ונראה כאילו לא התקלח שנה, הייתי מוכנה לרוץ ולחבק אותו. הוא היה מושלם.
קפאתי במקום.
"נו, אנה! מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?" אלן אמרה והסתובבה כדי לראות מה איתי.
"ואוו." היא אמרה כמוני, ואני הנהנתי, לא מסיטה את מבטי ממנו.
ככל שהתקרב, יכולתי לראות בו יותר פרטים. הוא היה גבוה יחסית ל-1.65 שלי, בערך 1.85. והוא היה טיפה חיוור, אבל בצורה יפהפייה. והיו לו עיניים גדולות וכחולות. אבל לא סתם כחולות, כחול מיוחד... כהה. ושיער שחור חלק.
הוא נעצר שלושה מטרים מולי.
"היי" הוא אמר כאילו זאת שיחה רגילה, הוא לא נראה מופתע בכלל. ההפך- הוא חייך. חיוך מושלם עם שיניים לבנות. לא יכולתי שלא להחזיר חיוך.
"היי, אנבל."
החיוך שלי נמחק בשנייה.

עכשיו-כמה דברים (:

1. הפרק הבא (ובכלל כל שאר הפרקים) ארוך! אז סליחה אם הפרק הזה עדיין קצר...

2. אני יודעת שנתתי ספויילרים לכולם, אבל הפעם אני אשלח את הספויילרים רק למנויים (:

3. אם לוקח לי זמן להודיע לקבועים שעולה פרק, אז בבקשה תסלחו לי... לפעמים אני לא מספיקה ואני פתאום חייבת ללכת...

זהו לחפירות של היום, מי שרוצה להיות בקבועים שרק יודיע לי (:

החתימה הוכנה על ידי פאריס עיצובים.