הכול התחיל בפשטות הרגילה של השגרה. סולם ארוך היה שעון על קיר הבניין בו דירתי בקומה שלישית. עמדתי בתחתית אותו סולם שכאמור נסמך היה על קיר ביתי מחכה לראות מי עושה מה בסולם. הרגעים חלפו, איש לא הופיע על כן עלתה בי מחשבה שמא מישהוא כבר עלה בסולם פרץ לדירתי ושדד אותי. מתוך הרגל ודאגה מופרזת למטלטלי שאיש לא היה זורק בהם אפילו מבט, התחלתי לעלות בסולם. שלבי הסולם כאילו הרימו אותי מעלה. והנה אני מגיע ועומד מול חלון חדר השינה שלי מביט פנים החדר ורואה שדבר לא השתנה. המנורה שתלויה מעל מיטתי לא חידשה פניה, גם ארון הבגדים נשאר עם דלת אחת פתוחה מחכה לי. על כן התחלתי לרדת בסולם כשמבטי מופנה מעלה כדי לא להיבהל מהגובה הרב אליו עליתי. ואז לפתע התחוור לי שהקצה העליון של הסולם עבר את גובה גג הבניין ומיד צצה בי דאגה נוספת. חשבתי שהגנב נכנס לדירתי דרך הגג ולא כמו שנדמה היה לי כי ביכר את החלון. וכך, במקום לרדת בסולם עליתי בו. וכשאני כבר מגיע סוף סוף לגג הבטון ראיתי שהסולם באורח פלא הוסיף לעצמו עוד קומה וכבר נוספו בו גם שלבים חדשים בין התמוכות שלאורכו. וככל שהמשכתי לעלות בסולם כי כבר פחדתי לרדת מגובה שכזה, הסולם גבה וצמח עד שקצהו העליון נעלם לתוך ערפילי ענן. משתאה ונפעם הבטתי בלובן הבוהק שעטף את חלל המרום. ואז לפתע שמעתי משק כנפיים ורגע אחר כך הופיע לצידי איש צעיר לבוש במין טוניקה לבנה ומעיין חגורה ממקלעת חוטים שקצותיה גדילים פרומים הקיפה את מותניו. אך מה שהפתיע אותי במראהו היה אותו חוסר חותם של זקן בפניו ושערו האפור שגלש לו עד כתפיו ולצידי פניו העדינות. ובטרם הספקתי להתאושש מהופעתו שמעתי אותו אומר: מחכים לך. ושפתיו לא נעו אבל קולו נשמע, ובידו סימן לי לבוא איתו. אתה מלאך העזתי לשאול? מתלמד שנה שנייה אמר. לאן אתה מוביל אותי המשכתי, תשאל את רב המלאכים ענה. ומה עם הסולם הקשתי ושאלתי, אתם הצבתם אותו ליד חלון דירתי? איזה סולם ענה,  שבו עליתי השבתי. אין לי מושג ירוק אמר, לא הכול מספרים לי. אבל אם עלית בסולם יש לך מזל הוסיף ונעלם לי כמו שהופיע במפתיע. איך קוראים לך צעקתי אחריו כשקולי מהדהד בחלל העליון, אך הוא לא ענה מיהר לעולמות אחרים. רגעים ספורים אחרי שהמלאך המתלמד שנה שנייה עזבני לנפשי נהיה לי קר כשראיתי משטח קרח שדמה לאלה שלמטה בעולם האחר מחליקים עליו בעת תחרויות החלקה. במרכזו של המשטח דמוי הקרח נח שולחן, אף הוא לבן- ומאחוריו כיסא עליו ישב איש עטור זקן מסולסל ורעמת שערו עשוי גלים גלים.ועל פניו מבע של איש זקן שמבין אך אינו יכול לעזור.-לרגע חשבתי אותו למשה רבנו, בדמות פיסלו של מכאלאנג'לו-, ולצידו של הריבון האדון או מישהוא אחר, ניצב  איש נוסף גם הוא בלבוש של הטוניקה שזכרתי כי ראיתיה מלבושו של המלאך המתלמד שנה שנייה. גם פניו של איש זה היו שלוות וכאילו אומרות: אני כאן לשרת את האורחים שלנו. פתאום נשמע קולו של המלאך שניצב לצידו של היושב ואמר: למה באת? אין קבלת קהל היום. בגלל הסולם עניתי. כן, אמר רב המלאכים בחצי קול מבוייש, שוב התקלקלה לנו הגלגלת שמעלה את הסולם. מה אכפת לי מהגלגלת, אתה יודע כמה קשה העליה? יש לכם אולי משהו לשתות? המדרגות עשו אותי צמא. קולה יהיה בסדר הוספתי. איפה המכולת הכי קרובה כאן? והוא במקום לתת לי משקה מרווה התכופף ודיבר אל הזקן השתקן. ומכיוון שהם התלחשו ולא ענו לבקשתי ואני מרגיש שעוד דקה אהיה ז'ל ולא בגלל שבאתי אלא בשל הצמא וחוסר נוזלים, התפרצתי וצעקתי בקול גדול שהפתיע אף אותי כשאמרתי- חברים, מה כאן קורה? תהיה סבלני פנה אלי הרב המלאך, כבודו ריבונו אינו שומע עברית! והוא גם קצת כבד שמיעה. איזו שפה הוא מבין שאלתי? שפת השתיקה ענה המלאך. ברגע זה התעוררתי מצלצול הטלפון . קמתי מהמיטה כשרגלי האחת יחפה והאחרת מוגרבת בגרב כחול עמוק ומיהרתי להרים את השפופרת המטרטרת בתקווה שהפעם אשמע דברים יותר ברורים מהמלאכים. אבל מהצד האחר  של קו הטלפון נשמעה באוזני הודעה מוקלטת מפי איזה קריין סופרמרקט מקומי שמציע לי לקנות דג בקלה במחיר מוזל!

הקטע משתתף בתחרות סיפורי גוזמאות בבלוג כתיבה נוצרת.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=12583627