הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

נושא כאוב תפס את עיניי בזמן השיטוט היומי שלי בישראבלוג, הנושא שתפס לי את העין הוא נושא הדת היהודית.

הנושא בוער בי כבר כמה שנים טובות. מכיוון שתמיד הרגשתי שאני כמו כולם, אבל קצת שונה.

היום אני יכולה להוציא את האמת, האמת היא שלא נולדתי יהודיה, אני גיורת, התגיירתי לפני כמה שנים.

עד גיל 16 סוגיית היהדות לא עלתה בבית, בגיל 16 הגיע היום בו הייתי צריכה ללכת להוציא את תעודת הזהות שלי. שלא כמו כולם, לא הייתי שמחה ומאושרת ביום הזה. אני חושבת על היום הזה ודמעות מציפות לי את הגרון, הבטן מתכווצת והנשימה נעתקת.

רק אבא שלי יהודי, זה מה שגיליתי בגיל ההתבגרות. זה כאב לי.

זה נשמע אולי אבסורד ונכון שלרוב האנשים החיים בארץ זה כלל לא חשוב, למרות שלטון הדתיים בארץ בסקר האחרון שבדקתי החילונים הם עדיין רוב של כ60%, תקנו אותי אם אני טועה.

אני רציתי להיות כמו כולם, בהתאהבויות הראשונות שלי הנושא אף פעם לא עלה. כשנכנסתי לקשר קצת יותר רציני, הבחור טרח להבהיר לי שהידיעה הנוראית הכניסה אותו לשוק, בגיל ההתבגרות הידיעה הכי נוראית היא שחברה שלך בהריון, אבל כאן הנושא היה לו חשוב בהרבה. כשנפרדנו לקראת סוף התיכון הוא גם הבהיר לי כי במילא זה לא היה נמשך, משיחות שעלו בינינו אחר כך הוא שוב נתן את הנימוק המדהים הזה. בשיחה השניה כבר הייתי בוגרת יותר וידעתי גם מה לקראת אני הולכת בחיים, ידעתי שאני רוצה להתגייר ושהמשפחה שלי ובן זוגי החדש תומכים בי.

אין לי שום צל של ספק שלמרות איך שהכל התגלגל הייתי מוכנה לעבור את התהליך הזה שוב.

לאנשים שחיים במדינה הזאת, החילונים בינינו אין שום שמץ של מושג כיצד המערכת הרבנית מתייחסת למי שנכנס לתוכה כמו נטע זר.

כאב הלב שספגתי והטראומה לאחר המפגש עם האנשים הללו , הפחד בלילות, הרצון הגדול להשתייך ועוד רגשות מעורבים אחרים גרמו לי להבין שלמען המטרה שלי כנראה שאני מוכנה לעשות הכל.

בניגוד לחשיבה הכללית, היהדות היא לא תמיד משהו נחמד, הבעיה היא לא ביהדות עצמה אלא באנשים שחושבים שהם מנהלים אותה.

היום, כמה שנים אחרי, אני עדיין לא יודעת אם אוכל להתחתן עם בן זוגי האהוב, הוא תמך בי לאורך כל התהליך המחורבן הזה שפשוט הוציא לי את החשק מלחיות. ולא איכפת לי מה אנשים יגידו, אני כן אוהבת את היהדות, מעבר לשטיפת המוח היא הטמיעה בי הרבה ערכים טובים אבל האנשים שם גם גרמו לי לחיות חולה, הרגשתי כאילו אני נמצאת על גבול השפיות. כל הבעיות הרפואיות שלו החלו בדיוק באותה תקופה. הרגשתי שאני שוקעת במרה שחורה.

כשסיימתי את הכל הוספתי שם אמצעי שידגיש את היהדות שלי, כי פשוט לא רציתי לוותר על השם המקורי שלי, כן זוהי הדרישה.

אני אישה חזקה, היום אני מבינה את זה אבל כשאני רואה רב בחתונה אני  משקשקת. אני משקשקת מעצם המחשבה שאלוהים יכה בי בברק, שאקבל עונש משמיים, שהחיים שאני חיה לא מקובלים על הדתיים, שהם אלו שקובעים את גורלי. כשנהייתי חולה, לפני שהתחלתי לטפל בעצמי הייתי בטוחה במשך כמה חודשים שהאמת המוחלטת היא שאני אשמה במצבי ושאף אחד לא יכול להוציא אותי מזה ושהבור שאליו הוכנסתי, הבור הגדול והשחור הזה הוא שם בתור עונש, מאלוהים שלי, האלוהים של כולנו תתפלאו, שאמור לאהוב אותי בדיוק כמו שהוא אוהב את כל מי שנולד יהודי.

אני מוציאה את האותיות על המקלדת ושופכת את כל הרגשות שלי החוצה ואני לא מאמינה לעצמי שאני באמת עושה את זה, אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא שאנשים ידעו, אני לא מבינה למה.

הרבה מחבריי יודעים, אך יש חברים שלעולם לא אגלה להם את האמת מהסיבה הפשוטה שאני מפחדת שהם יסתכלו עליי אחרת.

האם יש משהו שאני צריכה להתבייש בו? סיבה שבגללה עליי להחביא את האמת לגבי השם האמצעי שלי, לא, כי אני גדלתי כאן כמו כולם ולמדתי בתיכון כמו כולם ואפילו אין לי מבטא והייתי תלמידה מצטיינת, אני שירתתי בצבא וכל המשפחה שלי משלמת מיסים, אני אזרחית טובה של המדינה הזאת, המדינה הזאת שמחרבנת עליי.

אני נלחמתי על הזכויות שלי, כשדיברתי עם אותו אקס מדובר בצבא והזכרתי לו לגבי המשפט הזה שהוא אמר שגם ככה זה לא היה נמשך, הפעם אני צחקתי, כי הוא יצא עם גיורת נוספת- צחוק הגורל והוא כהן, הרי במילא זה לא היה הולך ביניהם. השנאה מעוורת אותנו, הדעות הקדומות שלנו, לגבי אנשים שונים מאיתנו, לגבי מה שגורם לנו לתחושת אי נוחות. אני מכירה אנשים מדהימים, שכולם צריכים לרצות להיות כאלו, שנלחמו במדינה הזאת, שירתו בכל הגבולות שלה, אפילו נהרגו ואיכשהו כולם עצמו עיניים. אז תתביישו לכם, האבן הזאת שתקועה לי בגרון היא בגללכם, אני לא שונאת אתכם, היום אני מקבלת את הדברים הללו באהבה, כי את כל הדברים שעברתי הייתי צריכה לעבור בשביל ההתבגרות שלי.

החלום הכי גדול שלי הוא להחתחתן בחופה יהודית, עם רב שלא יסתכל עליי עקום, אני לא אשמה בזה שיש ויכוחים בבגץ ושהמדינה והרבנות עצמה שבמקרה הזה היא מעל המדינה- היא עצמה קיבלה את הגיורים הצבאיים הללו והיום היא פשוט לא סופרת אותם, אלפי זוגות שתקועים בתביעות בבגץ כשכל רצונם הוא להתחתן ולהקים בית יהודי בישראל, היכן נשמע דבר כזה?

הלב שלי כואב ודואב על אנשים שחשים כמוני, שנתנו את כל כולם למדינה, פטריוטים לכל דבר.

בצבא אפילו שאלו אותי מספר פעמים כיצד הגעתי ליחידה עם סיווג כזה גבוה, כאילו יש לי פרופיל נמוך או קבא לא מתאים, כאילו יש לי כתובת על המצח.

אני ישראלית, גיורת ואני גאה במורשת שלי ושום רב לא יקח את זה ממני, אף פעם.

אז אני לא יודעת איך אתחתן אבל חשוב לי לשמור על היהדות שלי, כי אני כבר לא מרגישה שונה,

אל תעצמו עיניים, יש הרבה כמונו כאן והתאמצנו מאוד כדי להגיע לכאן.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=182615&blogcode=11883947

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=36705&blogcode=12099414

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=257871&blogcode=11759937

http://www.youtube.com/watch?v=JTq4GZKs0J8