הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

כבר כמה ימים שאני לא מצליחה לכתוב.

החרדות חונקות אותי ואני לא מצליחה. הן לא חרדות אמיתיות, אני מגדירה אותן כחרדות לייט. מדוע לייט? כמו האשליה שכשאתה מעשן סיגריה לייט היא מזיקה פחות בגלל שיש בה יותר נייר דחוס, החרדות לייט שלי דחוסות באשליות יותר מאשר בפחד האמיתי.

סיימתי את הטיפול הפסיכולוגי, אני מרגישה מוזר, תמיד אהבתי להתלונן לעצמי על כך שאני מבזבזת כסף לריק, שאת כל העצבים האלה אפשר לפרוק במקום אחר ולחפור אפשר גם בכתיבה, התבדיתי.

קודם כל, זאת תחושה שונה לחלוטין כשיש את האישור לחפור לאדם אחר שעוד עלול להגיב בצורה מאוזנת ולא להכניס את האמוציות שלו כפי שקורה לי עם כל מי שקרוב אליי ועם בני אדם בכלל. שם היה מותר לי לקשקש על אותם דברים כמה פעמים רק בכדי לקבל את האישור שאכן הנושא מכניס אותי לחרדה.

חרדה לייט כיום, כי מצאתי את הכלים להתמודד עם הדברים.

כשהגעתי אליה בקושי הצלחתי לישון בלילה, בכדי להגיע אליה הייתי צריכה לעבור תהליך "מיון" אצל הפסיכיאטרית של הקופה, שם היא שאלה אותי אם ארצה כדורי שינה בכדי להקל על המצב ואני עניתי שאני מעדיפה ללכת לטיפול פסיכולוגי כי כך אולי אצליח לישון בלילה, או אולי לקבל את עצמי כמו שאני, במילים אחרות לנבור עמוק עמוק בתוך הנשמה ולקדוח בכל מה שכואב עד שיצא קצת דם ואז ארגיש הקלה. יש משהו מעודד בלהרגיש דפוקה, להגיע לטיפול, לקבל אישור על כך שאני לא דפוקה, שהרבה מתחילים ללמוד בגיל מאוחר, גיל 25 מאוחר בעיניי, בגלל הסביבה שלי. הסביבה לא באמת לוחצת עליי, רק אני לוחצת על עצמי. שהוריי אמנם דפוקים, וההרכב המשפחתי לא באמת תקין והבעיות שלי אכן אמיתיות, אין ספק. אבל גיליתי גם את התכונות החיוביות שלי וביניהן האומץ לעזוב את השנה הראשונה לתואר כי זה לא התאים לי ולהתחיל לעבוד בשביל לחסוך כסף להגשמת החלום שלי, או לפחות מה שנראה קרוב לחלום שלי. ההבנה שבכל רגע הכל יכול להיגמר. חיים שלמים העברתי בפחד מהמוות, לא שלי, של קרוביי. לכן כשאנשים שוקלים לאבד את חייהם, או ברגעים לא צלולים עם עצמי בגיל ההתבגרות, בכל פעם הפחד הזה עוצר אותי. אבל אני לא רואה בזה פחד, אלא חרדה לייט? למה לייט, ובכן כי יש בחרדה הזאת משהו חיובי, היא מניעה אותי הלאה, לקום בבוקר ולחיות כמו שצריך. ללכת לעשות קצת ספורט גם כשאני רוצה לישון במיטה, להירגע ולהשתדל לא להתעצבן על בן זוגי כשיש לו יציאות לא ברורות של עצבים בסוף היום, מעייפות ומלעשות דווקא ומלא למצוא את עצמו, להירגע ולתת לו את הספייס שלו ולא לעשות לו "דווקא" בחזרה, גם שם החרדה לייט שלי מתעוררת ושם יש לה ראש הרבה יותר מכוער, שם שמה נטשה (אני מזהה עם המקורות שלי), כלומר נטישה.

החרדה הזאת לייט אבל היא הרבה יותר ארוכה כי התחושה של הרבה יותר חדה, כמו סכין בבטן. היא מזכירה לי את מה שקרה כשהייתי קטנה, את הנטישה של הדת, שבאיזשהו מקום אני מרגישה שהיא נטשה אותי, אבל היי החרדה הזאת היא לייט, כי את האמונה שלי אף פעם לא נטשתי.

יש לי חלום, שבוקר אחד אקום ואפסיק להרגיש את ההתחפרות הזאת בבטן, של הלייט ההיא או האחרת, שאקום בבוקר ולא ארגיש אשמה על מה שקורה לגוף שלי, על חוסר היכולת שלי לפרגן לשיפור שלי ולפעמים של אחרים.

על האמונה הגדולה שלי ועל החור הגדול שיש לי בבטן שחופר בתוך האמונה שלי. החור הזה מפחיד, כי הוא דורש ממני לקחת סיכונים ואני לוקחת אותם לאט לאט,

כמו סיגריה לייט שלא נגמרת..

Kanye West/ Runaway

And I always find, yeah, I always find somethin' wrong
You been puttin' up with my shit just way too long
I'm so gifted at findin' what I don't like the most
So I think it's time for us to have a toast

Let's have a toast for the douchebags,
Let's have a toast for the assholes,
Let's have a toast for the scumbags,
Every one of them that I know
Let's have a toast for the jerkoffs
That'll never take work off
Baby I got a plan
Run away fast as you can