הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

תמיד אמרת לעצמך שאף פעם לא תפתחי תלות, באף אחד, גברים או נשים זה כבר לא שינה לך.

את לא תשכחי לעולם את הגב המתרחק, את התחושה הריקה שדקרה אותך בבטן, את המזוודה הארוזה, את הבכי של אמא שלך, את כרטיסי הברכה הסתומים בכל שנה, את הטלפון אחרי 8 השנים שבמהלכן לא יצר עם המשפחה שלו שום קשר. הוא התקשר וביקש לדבר עם אמא ואת ענית שהיא לא נמצאת, כששאלת לשמו הוא ענה שזה אבא שלך ואת בתגובה ירית שכבר יש לך אבא. אבא שלך הגיע מאוחר, היית כבר ילדה "גדולה", במצבי חרדה הרגעת את כולם וחייכת את החיוך הכובש שלך. רקדת ובידרת את כולם, רק כדי שלא יחזרו רגעים כאלה, כמו ביום ההוא, שבו האדמה רעדה ואת הרגשת את הדקירות בבטן.

היו עוד ימים כאלו, שבהם הרגשת את הדקירות בבטן. בימים האלה שאנשים אמרו לך שאת לא שייכת לכאן, שאת צריכה לחזור לשם. את עשית הכל כדי שיעלמו הדקירות, ביקשת להיות כמוהם כדי שלא יצביעו עלייך, יצחקו ויגידו לך לחזור לבית שהוא כבר לא שלך.

גם הוא אף פעם לא חזר הביתה, כבר היה לך אבא חדש, הוא המשיך להסתובב בעולם , את גדלת והוא גילה שאת דומה לאבא שלך הרבה יותר ממה שחשבת. את גדלת והוא גילה, שהוא לא היה אבא שלך בכלל. הגנים השתלטו על התמונה, ובתחרות בין האבות שלך הגנטיקה ניצחה.

משום מה תמיד הסתכלת על זה כעל תחרות, גם אם היא לא הייתה קיימת, היית ילדה ושכנעת את עצמך שבגלל שהוא ידע שאת לא שלו, הוא לא רצה אותך וארז מזוודה.

בגללו אף פעם לא היית שייכת, אבל אף פעם לא האשמת אותו. ידעת במה את יכולה להאשים אותו, בזה שהוא הרס לאמא שלך את החיים, לפעמים גם את הגוף, בזה שהוא הרס את אחיך, הפך אותו לאדם חסר ביטחון, לאדם בודד שמחפש אהבה קטנה בעולם כל כך גדול, לאדם שבורח מהבעיות שלו בדיוק כפי שאביו ברח. את קיבלת מחילה, על כך שאת הבת של מישהו אחר, את קיבלת את אבא שלך בחזרה אחרי שנה שלא היה לך אבא. 

היית בת 5 והיה לך חיוך גדול מרוח על הפנים, כי אבא שלך, שאף פעם לא ידעת שהוא באמת האבא שלך, הגיע, או אולי חזר.

מאז למדת שלא סומכים על אף אחד, הספקת לשבור את האמונה הזאת ולהחזיר אותה שוב קרוב לליבך.

בכל פעם שאת מתערערת את קופצת ואומרת שברגע שהגבר שלך ירצה לעזוב את תשחררי אותו, כי את כל כך מבוהלת מכל שינוי קטן, מזה שהוא אומר שהוא אף פעם לא יעזוב ושאת כבר חייבת להבין את זה.

אבל את מפחדת

כי כולם עוזבים

ואת נשארת קטנה, עם תלתלים ועיניים גדולות ותוהות

ובעיקר עם תחושה עמומה של דקירות בבטן.