הלילה חלמתי חלום ממש מוזר. אני מתחילה להרגיש כאילו אני לא נחשקת יותר, אני יודעת שזה נשמע מטופש.
זה נשמע מטופש כי זה לא נראה לי הגיוני.
אני מתגעגעת לתשומת לב גברית, כשיש לי גבר לצידי, אבל זאת לא אשמתו, זאת אשמתי. לפני שאפרוש את מסע היסורים שלי פעם נוספת על דפי הבלוג המצהיבים, רק אציין שוב שזאת אשמתי. קל יותר להמשיך לחיות כשאתה מחצין שאתה טיפוס B ביסודך אבל בפנים עמוק אתה אחלה של טיפוס A, טיפוס טיפוסי שכזה.
אשייך את נושא את התשומת לב לחרדת הנטישה שלי, כי שם הנושא הזה מתיישב לי בצורה הכי בריאה והגיונית שיש. בריאה אולי פחות, אבל יש בה הרבה היגיון. מצחיק אותי שחוויות שקרו לי בגיל 5 חייבות להמשיך ולרדוף אותי, תמיד יהיו המתחסדים שיבואו ויגידו שאדם יכול להשתנות, להתחזק, להתגבר על מכשולים, להשאיר את העבר מאחור ואני אגיד שלהתחזק אפשר ובגדול, בתחומים האפשריים, העבר הלא פתור תמיד יבוא וידפוק בדלת הרעועה עם איזה מקל הליכה קטן אם אפשר (מתנצלת על הדימוי הפלצני, הדבר הראשון עלה לי בראש היה קפטן הוק או משהו כזה, אבל לו הייתה גם רטיה) ובכל זאת בחזרה לעניייננו, העבר ידפוק בהתחלה בצורה עדינה ואז בצורה עיקשת עד שהוא ישבור את הדלת המחורבנת הזאת ואז יתחילו להופיע אותות בכל מקום שאין דרך להתחמק מהם כמו בספינה טובעת או משהו כזה (התנצלותי הכנה מגיעה בפעם השניה), הגוף שלי לא יעמוד בזה ויכאב לו, יכאב לו שם איפה שתמיד כואב לו כי אי אפשר לברוח רחוק מהבעיות הרפואיות ואני אנסה בכל הכוח לא להתעצבן, להיות מאופקת, להראות שלא כואב לי דבר ובעיקר להראות שהלב שלי חזק והגוף כמוהו ושלי בחיים אבל בחיים אין חרדות או התמוטטויות עצבים. בסוף כמו בכל סוף טוב, קורים שני דברים, או שהראש מורם מעל המים (מפני שזאת פעולה אינסטנקטיבית שלי) או שהכל יטבע מתחת למצולות. אז השבוע היה כזה, שבוע כזה שבו סופה ממש חזקה פגעה והוציאה ממני את כל הגועל, בעיקר על בן הזוג שלי. אני לא מציינת מספיק כמה אני אוהבת אותו, מצד שני אני לא כותבת כאן בכלל כי קשה לי להתמודד עם דף הבלוג הריק שמציין מעליו את המילים "קטע חדש" או יותר נכון- "שפכי את צרותייך כאן, אם תישמעי ממורמרת מדי אף אחד לא יקרא אז תדאגי לפתות את התוהים למיניהם במרחב האינטרנטי במילים מושכות ויפות", לרוב זה לא עובד ולכן כפי שציינתי אני לא מצליחה לכתוב דבר במשך שבועות.
השבוע אני מרוכזת בכעסים שלי, בן זוגי מרוכז בכעסים שלו ושנינו ביחד שותקים ובוהים אחד בשני, או כפי שהתופעה ידועה במין הגברי הוא בוהה בי ואני חופרת בנסיונות עילגים להוציא ממנו חצי תגובה. הוא לא אשם בכך שחיינו לא נראים כפי שהייתי רוצה, יש דבר כזה שנקרא גורל, ביץ' רצינית, תסלחו לי אם אתאר אותה כנקבה, משום מה נשים נתפסו בעיניי תמיד כנקמניות יותר. מצד שני יש דבר כזה שנקרא בחירה חופשית והרצון שלנו להתקדם והנישות שלנו, המוג'ו ועוד בלבולים של ניו אייג' שאני באמת מנסה לתפוס אותם כשלי אבל אף פעם לא מצליחה. אז השבוע אני הגורל ואהובי הוא הרצון שלנו להתקדם הלאה. השבוע אני שמה רגל לכל דבר, על אף נסיונותיו המובהקים להעביר כל ויכוח בשתיקה ואני אכזרית כמו הגורל מעלה נושאים שאין דרך לפתור אותם- מדוע המשפחה שלו מתנהגת בצורה אחת ומדוע אין הערכה לדברים מסוימים מצידם, למה לנו לא מגיעה פינה משלנו כשכל השאר מקבלים פינה כזאת, איך לעזאזל הוא נותן לי את החופש שלי לרוץ וללמוד את מה שאני רוצה גם אם הלימודים יעלו הון תועפות והמצב הרפואי שלי כרגע,על אף שהוא משופר פי כמה כמה (והפעם בזכות הרצון וכל זה ולא בזכות הגורל כי פה החלטתי לתפוס יוזמה והחזקתי אצבעות חזק חזק), לא בטוח שהוא ישתף איתי פעולה ויתן לי לשים עליו קצת פחות כסף.
אז אני מתעייפת בערב מכל המחשבות המטרידות האלה ובסוף הערב על הספה אחרי העבודה שבמהלכה אני אמורה לחסוך כסף אך בפועל מוצאת את עצמי בכל חודש במירוץ אין סופי עם הויזה אחר הסידורים הכספיים הללו או האחרים, אני מוצאת את עצמי על הספה הזאת עייפה ומרוטת עצבים.
*** שיחיה (מעולם לא סימנתי שמות בכוכביות כנראה שהגיע הזמן להתחיל) לא מבין מדוע אני כל כך עייפה, מעבר לכדורים הנהדרים שאני נאלצת ליטול, קשה לי להגיד לו שאני פשוט מאבדת את התקווה. איבוד תקווה היא דבר מפחיד, כל אדם שאיבד אותה יותר מדי פעמים בחיים מכיר את התחושה. היא דומה במובן זה או אחר לדיכאון, אבל שלא כמו משהו רצוף היא נוטה להפתיע מאחור ולהוריד סטירות לחי חזקות.
אני לא מסוגלת להגיד לו שאני מאבדת תקווה מעצמי, כי אני לא יודעת איך הוא יתמודד עם הדברים, הייתי רוצה שהוא יבוא ויחבק אותי עכשיו (הנה חרדת הנטישה מתגברת שם בפנים, עולה ויורדת) אבל הוא עסוק בדברים שלו כרגע ואני לא יכולה להכריח אותו להסתכל עליי ולמחוא כפיים כמו שהיו עושים לי כשהייתי קטנה וחיננית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי