הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

בלגן שלום בראש, כל מיני תחושות שמגיעות בגלל הטיפול הניסיוני החדש.

מסתבר שאני לא מצליחה לשרוד יותר מ8 שעות בלי סוכר, ממש מסובך ואני רק ביום השני.

למדתי לשים חומות הגנה שלא יתנו לאופטימיות או לתקווה מקום, כי בכל זאת, תקווה היא דבר חמקמק ומאוד מוגזם, במיוחד כשהיא מתנפצת.

ישבתי אצל רופא שלא הייתי אצלו בעבר, במשך שעתיים וגוללתי את סיפור חיי, הוא הנהן בהבנה מוחלטת והבהיל אותי במיוחד לנוכח הדף המלא באיקסים- תסמינים שלידם היה צריך למלא וי, אותם מילאתי בקפדנות יתרה והגעתי למחצית העמוד, מכובד לכל הדעות. 

אז עכשיו למדתי להנמיך ציפיות ובעיקר למדתי להיות אפאטית. תכונה מחורבנת לחלוטין.

לעומת זאת, בדברים מהם עדיף שלא אתעצבן אני מתעצבנת, כמו זה שלא סיימנו לצבוע את החדר ממש למטה מעל הפנלים, משום מה אין לאף אחד כוח להעביר את המראה למקום חיוני יותר ובטח שאין כסף לקשט את החדר ולקנות איזו תמונה. 

כל אלו גורמים לי להרגיש שאני מתחילה להיות דומה לנשים המבוגרות בחיי, דבר מטריד כלשעצמו, מכיוון ששתיהן נוטות להיות עצבניות ללא סיבה, או מסיבות קטנוניות למדי ורמת ההורמונים של שתיהן בגילן, כבר לא שואפת לשלי, לכן גם אין להן תירוץ, פרט לכך שהחדר לא מסודר כפי שהיא רוצה, הגיוני משום שאנחנו רק בני 24 והרי קשה לנו להרים סווטשירט מהמיטה וה"בלגן שורר", פלאשבק רע לגיל 14.

ובכן, לא קשה לנו, אבל אני לא רואה בשלוש חולצות "בלגן" ומשום מה בגלל שההערות מגיעות מאימו (שאגב עם כל המירמור כאן אהובה עליי מאוד), זה מקשה עליי יותר.

קשה לי עם זה שההבנה כלפיי מגיעה דווקא מהבית בהמון מקרים, אמנם אני משתדלת לחלק את המחיה ל70%, 30% כך שלפחות נרגיש כמו זוג שגר ביחד, אמנם אצל הוריו אבל עדיין, ככל שאני מתרחקת מהבית אני מקבלת יותר אמפתיה, יותר נקיפות מצפון גם, אבל בהחלט יותר אמפתיה.

ושם לפעמים אני מרגישה פחות בבית, ברגע שזה קורה אז כל חוסר רגישות מתפרשת אצלי כחוסר איכפתיות,כי התפרצתי אחרי שביקשתי כמה פעמים כדור כשהרגשתי זוועה.. באותם רגעים אני תופסת את עצמי ומפחדת שאני הופכת לאמא שלו. כשאני מעירה הערה לגביה, הוא נאטם ומתעצבן, חבל, אני לא פותחת דיון על הנושא, אבל קצת הסכמה (גם כשיש כזאת היא מלווה בכעס) ואמפתיה (אם אפשר לקבלה לא רק מהוריי) יכולים להיות רעיון לא רע בכלל.

אנחנו אף פעם לא רוצים להפוך להורים שלנו, גם כשאנחנו הופכים לכאלה לאט לאט, אני עדיין טוענת שאנחנו גרסה משופרת שלהם.