הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

עריכה מאוחרת לצורך הבהרה- למרות כל התחושה הקשה שעולה מהפוסט הזה, אני אופטימית, תמיד.

איך בא לי, לחזור לתמימות ההיא.

איך בא לי שכל רגש יציף אותי בצורה כזאת שלא אצליח לנשום.

איך בא לי שהכאב והפחדים לא יציפו אותי במקום הרגשות.

איך בא לי שהכאב יפסיק להבריח את כל הדברים הטובים.

איך זה קורה שאני מאבדת את עצמי בכל זה והלב כואב והכאב כואב אבל הוא כבר מובן מאליו.

ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על משפט אחד שפעם אמרו לי בטיפול- אולי אני לא רוצה להתנתק מהמחלה, אולי אני לא רוצה שהיא תלך ממני, אולי היא משרתת אותי לאיזו מטרה ויש במשפט הזה, פרט להאשמה כואבת, משהו מאוד מאוד נכון ולצערי עמוק מכדי שאני אבין אותו אפילו.

נתחיל מזה שאני לא רואה בעצמי חולה לא משנה כמה בעיות יש לי, אני לא חולה, אלא יש לי בעיות זמניות שדורשות שיפור ותיקון בכדי שתצא גרסה מחודשת שלי. אני מתאמצת הרבה בשביל השיפור הזה, ביחוד בתחום הכלכלי, מכיוון שנכון לעכשיו הרפואה גזלה ממני ממיטב כספי, קצת יותר מהרבה ממנו.

בכל מקרה, שוב הניסוח לא נכון, אבל זה מראה על היחס שלי לכל הדברים האלו, שמצד אחד זה גוזל ממני ומהצד השני זה תורם לי כי זה כל כך נחוץ במיוחד הטיפולים האחרונים ואני מרגישה אותם על בשרי, גם הכאב שלא מרפה התלונן לתקופה כשהוא קצת שכך וגם שכח...

איך בא לי להפסיק לכתוב על זה, אבל אני לא יכולה לחשוב על התפרצויות הזעם שלי, אוקי זעם זאת מילה גדולה מדי. לא יכולה להפסיק לחשוב על התפרצויות העצבים שלי כשפתאום כואב בלי סיבה, יש סיבה אבל בעיניי זה כבר לא מספיק טוב. 

שום דבר כבר לא מספיק טוב בעיניי בתחום הזה. ובא לי לצרוח שזה הרג את האופטימיות שבי ויש ממנה כל כך הרבה ובא לי לצרוח שכל מה שאני רוצה זה ללכת לישון ולהתעורר אחרת ובא לי לצרוח שנמאס לי להרגיש כמו ילדה לא מפותחת רגשית כשהכאב סותם לי הכל. 

מצד שני בא לי לטפוח לעצמי על השכם ולהגיד סחטין עלייך ילדה, גדלת להיות אישה אמיצה שיש לה את הביצים להתמודד עם כל מה שהחיים זורקים עליה ואת לא בוכה על זה ולא נכנסת להיסטריה גם כשהגוף הקטן שלך אוהב להיכנס למבוכים שהוא לא יכול לצאת מהם. 

את יודעת שזה נכון כשאמא שלך אומרת לך שעליך היא סומכת שאת תסתדרי ותבריאי אבל על אחיך קצת פחות, למרות שהוא מבוגר ממך ב13 שנים.

את יודעת שזה נכון כשמישהי שחווה את אותם דברים שחווית יותר מדי פעמים בעבר אומרת לך שהיא בחיים לא תלד בצורה רגילה כי זה יפגע לה בצנרת שגם ככה פגועה אצל שתיכן ואת תהנהני ותחייכי בעצב אבל בתוך תוכך תחשבי שאין שום סיכוי בעולם שאת תלדי בלידה אחרת ושאחרי מה שאת עברת מגיע לך ללדת (כשזה יהיה רלוונטי נגיע גם לשם). דרך הכאב שלה את מצליחה להתעודד ולהגיד לעצמך שיש לך אופי מספיק חזק בשביל לעשות הכל. 

רק שיש דבר אחד שאת לא תמיד יודעת לעשות והוא להראות את הרגש שאת מרגישה באותו רגע, לפעמים זה מתפלק לך, כמו אתמול ובמקום להגיד לא' שדבר מסוים פוגע בך את צורחת כמו ילדה קטנה, טורקת את הדלת ויוצאת לסיבוב בשכונה, כאילו הדבר הכי נוראי התרחש זה עתה ואת אפילו לא מסוגלת להתנצל על זה שוב ולהגיד- מצטערת, אני מתוסכלת מהכל. אז נכון שזה עיצבן אותך אבל לא ברמה של טריקת דלת. בכלל כל מה שמתרחש שם אצלך בפנים מפתיע אותך. לפעמים את מרגישה שאת רוצה שיכאב לך הלב, את רוצה לדעת אילו תחושות אחרות יש חוץ מתסכול, כי גם כשאת מרגישה אותן התסכול כל הזמן ברקע והתסכול הזה, האויב הכי גדול שלך. התסכול הזה, הוא מסוגל להפוך כל דבר ורוד לאפור עם האפלוליות שלו. 

כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי, שלא הכל כל כך גרוע אצלי, שאני כריזמטית ואינטליגנטית ומדהימה ושיש בי הרבה מעבר לנרתיק ושלפוחית לקויה, אבל כמה קשה לחשוב ככה כשהשלפוחית דופקת שם על הקיר למטה ומזכירה לך שהיא נמצאת ושהיא כאן בשביל להזכיר לך ששום דבר לא פשוט.

אז האהבה שלי גדולה נורא, ענקית, עצומה, יש לי דרך לקויה להראות אותה לפעמים, אז אני לא אתנצל, רק יודעת שתהנהנן כשאגיד לך- בבקשה, תבין אותי.