הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

אוקי (מי מתחיל משפט מאוקי), אני ממש חייבת להתאפס על עצמי.

מכיוון שאת השבוע הזה התחלתי בריסוק הרכב האהוב עליי בגלל טעות אנוש של מבט למטה, אני רוצה רק להגיד שאף אחד לא צחק כשהוא אמר ששניה מצילה חיים. אני שמחה (עצובה מאוד אבל שמחה) שזה קרה בכביש לא מהיר, בפקקים בכניסה לעיר אחרת בדרך ללימודים ולא בכביש מהיר בדרך ללימודים. כמובן שאני לא שמחה, אני בעיקר מדוכאת מאתמול, הגב שלי מפורק ויש לי שני מבחנים חשובים השבוע אבל זה החלק הפחות חשוב.

מבלי להיות פטאליסטית מוחלטת, אני חושבת שהחוויה הזאת באה לטלטל אותי. א' על ההרגל המחורבן של להחזיק את הנייד במושב ליד, גם אם אני לא מדברת בו אם הוא מצלצל או שאני מקבלת הודעה אני מסתכלת ימינה לכיוונו, אתמול לא הסתכלתי על הנייד אלא למטה אני אפילו לא זוכרת על מה (אולי זה היה הרדיו) אבל זה ממש לא משנה הרבה כי עדיין נכנסתי יופי ברכב מקדימה ורכב אחר נכנס בי יופי מאחור. עובדה מדכאת מאין כמוה, משום שא' יש לי נטיה עצבנית להאשים את עצמי בכל דבר, אז בחירוב האוטו אני אשמה, לא משנה מה הסיבה לחירוב אני אשמה והכי גרוע שאנשים יצאו פגועים בגלל זה, לא ברמות רציניות אבל זה עדיין לא משנה כי הטראומה, הלחץ וכאבי הגב הקשים פשוט לא שווים את הלחץ הזה. כל כך נלחצתי מזה שהייתי עסוקה מדי בלהלחיץ את עצמי כל המשך הנסיעה אחרי הגרר, עליו הייתה המכונית האהובה עליי שמלווה אותי בצורה נאמנה בחודשים האחרונים, תחושה נוראית לדעת בתור סטודנטית שהנזק הכספי שעוד יגיע הוא ממש לא משהו שאני יכולה לעמוד בו ושוב פה מותר לי להתבכיין אבל אני כועסת על עצמי מאוד.

אני יודעת שדברים כאלה קורים, אבל "לא לי", פעם ראשונה שזה באשמתי לגמרי והתחושה לא נעימה בכלל. מעבר לזה שמתי לב היום איך אני שוקעת בדיכאון בגלל הלחץ בלימודים ובגלל האכזבה שלי מעצמי, מה גם שלדפוק את הגב עכשיו לא תורם בשום צורה לכאבי האגן החוזרים ונשנים שלי, אז כאות מירמור איתי התחראתי על שוקולד בחצי שעה האחרונה כתירוץ לדיכאון+ הלמידה החפירתית שהולכת כאן. מצחיק שהקליפ הזה נורא הצחיק אותי יום לפני בלילה: http://www.youtube.com/watch?v=_39zflP40Nk

כמה אירוני...

מרוב הלחץ הרגשתי כאילו הכל אצלי איבד שליטה ואולי הגיע הזמן לאבד שליטה, בגלל הרצון שלי בשליטה כל הזמן, כבר נאמר לי שזה לא הגיוני לרצות לשלוט על הכל, אי אפשר להיות מושלמת, אי אפשר להלחיץ את עצמך עד רמה של חוסר תפקוד בעקבות מאורעות כאלה, אני לקחתי את הרעיון של תפקוד תחת לחץ למקומות מרוחקים, כשהבן זוג שלך אומר לך שזה ככה, כנראה שזה הזמן להפסיק ולהתחיל לחיות קצת בלי להרגיש אשמה על השניה שבה את ישנה במקום ללמוד, לומדת במקום לישון, צופה בטלויזיה במקום לקרוא, קוראת ונהנית מבלוג, ספר, או טור כלשהו בעיתון במקום לקרוא מאמר מדעי או שקר כלשהו ולסבול, בקיצור הרעיון מובן.

אני לא יודעת איך להפסיק להיות קשה עם עצמי, זאת הבעיה המרכזית והקשה ביותר בכל הסיפור הזה והלוואי וזה לא היה ככה , אם היה דבר אחד שהייתי רוצה לקנות בכל סכום זה היה פרופורציות. אני מאבדת את עצמי בכל החדשות הטובות וממש עושה עצמי ג'ינקס כל הזמן, בלי סוף. מעגל אין סופי של דיכוי עצמי בלי שום סיבה נראית לעין ויש לי ממה לתפוס מעצמי, לצערי אני בעיקר תופסת את עצמי ומדביקה אותי חזק לקיר...

איך בא לי להפסיק לעשות את זה, לשחרר, לנשום עמוק, להנות קצת במקום לסבול גם כשהכל עמוס מדי, לנשום, לנשום ולחזור לישון בשקט... איך לעזאזל עושים את זה?