הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

וואו אני מרגישה מוזר, אולי השיטה היא לכתוב פוסטים רק בPMS, אז הרגישות שלי עוברת ל overload ואז אני מצליחה אשכרה להוציא משהו שלא יביך אותי כל כך. חשבתי  על זה שאני הולכת להיות אישה נשואה ועל כמה כיף שעכשיו אני יכולה לצחוק איתו על ילדים ועל הרחם הזועק שלי (הרחם לא באמת זועק, הוא מתמרמר עליי בעיקר על זה שאת העניינים האלה אני אדחה לעוד כמה שנים טובות והרי אנחנו כל כך פוריות בגיל הזה, נו באמת *מבט של אכזבה מאמא*). אז עכשיו שנהייתי אובר ריגשי אני יכולה להגיד את האמת, יש לי קפיצות שריר עצבניות בעיניים ביומיים האחרונים, מעצבים, דה. אני לא ישנה כבר שבוע וחצי מאז שהמיועד נסע למילואים (וואי כינוי מטריקסי לגמרי נתתי לו), אין מי שיתפוס אותי בלילה כשאני קופצת מתוך שינה (בתקופה שבה הייתי הולכת לטיפולים פסיכולוגיים הפרעות השינה שלי פחתו בצורה מדהימה, אני חייבת ללמוד לפרוק, אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה בצורה לא מרומזת כאן ולחשוף את עצמי יותר מדי תמיד הייתה סכנה גדולה בעיניי). מאז שאמרתי שאני חופשיה לחשוב על ילדים אני רק חושבת על איך שהבטן הקטנה שלי תראה כשהיא תגדל מעט מתישהו בעתיד, אני מאוד מקווה שזה יקרה כי הבעיות הפיזיות לא פשוטות, אבל אני יודעת שזה יקרה, זה פשוט נכון פואטית. אז מעבר לללמוד לפרוק, אני מבינה היום שאני מחפשת את הקושי בכל דבר, בדיוק כמו שאמרתי לחברה שלי לפני כמה ימים שהיא מחפשת את הנפילה בכל דבר, חיפוש אחרי ריגוש לא ברור כזה של סיבוכים ושל "זה לא יסתדר בינינו" ואני מחפשת להביא את עצמי לנקודה הכי קרובה לקצה (הקצה נשמע ממש רע מהתיאור שלי אבל הכוונה היא להביא את עצמי לקצה גבול היכולת מבחינת תפקוד פיזי, מבחינת רמת העצבים, מצב הרוח וכו', כדי לראות כמה אצליח להפיק מזה), אני פשוט רוצה לבדוק אם "יש לי את זה", כי אם אני רוצה תהילה אני צריכה להבין שהיא תעלה בזיעה, או בדפיקה ממש חזקה של הראש שלי בקיר. לפעמים אני לא יודעת אם בחרתי בלימודים האלה כדי להוכיח משהו או אם אצליח להיות באמת טובה בזה, אני מאוד מקווה שהתשובה השניה היא הנכונה. מעייף להיות דאגן כרוני, מתברר שזאת ההגדרה הנכונה לזה, זה מעניין כי מקשרים את זה לOCD וכאלה, זה נשמע כאילו ממש תיארו אותי בהגדרה ה"מילונית" של זה, אבל כמו בכל נושא שכזה, אנחנו מוצאים את עצמינו באיזה 90% מהסימפטומים של ההפרעות השונות והמגוונות (או שזאת רק אני?). בכל מקרה, העניין הזה של הדאגה הכרונית הוא מעין התנהגו שסיגלתי לעצמי בשביל להרגיע את עצמי, מה שאומר שמשהו חייב להטריד אותי כל הזמן אחרת אני לא אתפקד (כביכול, הנושא לא נבדק לעומק לאחרונה כי אני לא מצליחה להפסיק לדאוג מכל דבר), מעין "דת תפיסתית" כפי שהגדירה מישהי שבעבר הייתי אצלה במסגרת פגישה לא קונבנציונלית כזאת או אחרת. מעניין מאוד שלקח לי שלושה חודשים להבין במה הכוונה דת תפיסתית, עכשיו אני מבינה את הכוונה. אני נוטה להדאיג את עצמי באופן מכוון, כי אני חייבת את זה כמו אוויר לנשימה וזה מפחיד אותי, אני לא ישנה בלילות כמו שצריך כי אני נמצאת בלופ אין סופי של מעין הכרח ריגשי קשה וכבד שמאלץ אותי לחפש פינות חשוכות להסתתר בהן מפני עצמי ואין הרבה פינות כאלה, יש רגעים כאלה עם המיועד, עם המשפחה שלי, מול הים, עם בע"ח אבל כל זה מרגיש בריחה אמיתית ממי שאני- חרדתית וסוג של דאגנית כפייתית לא ברורה. בהגדרה, לא היו לי התקפי חרדה כבר תקופה, אבל אני מרגישה שהכל אצלי גבולי. אני נורמלית, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים (תכלס מה זה נורמלי בכלל) אבל אני מרגישה בריחה עצמית לא ברורה, כאילו אני צריכה לחפש את עצמי באזו ויפסאנה ולהוציא את כל השיט הזה החוצה,לצערי אין זמן לויפאסנות או כסף בשבילן והחלום הכי גדול שלי הוא לנסוע ירח דבש באמסטרדם (הרפתקנית משהו אש), אבל פשוט בא לי להנות ולשכוח מהכל, אז אני מפנטזת על זה ואז מבאסת את עצמי בפנטזיות כי חבל לא לדאוג כשאפשר לדאוג כל כך הרבה. גם את המיועד זה מחרפן לפעמים, הצורה שבה הראש שלי עובד, כשאני לא במצב הזה אז יש לנו את הזמנים הכי טובים שלנו ביחד ובכלל הוא מצליח להוציא ממני כל כך הרבה טוב גם כשאני מחורפנת מרוב דאגה ומרחפת עם המחשבות שלי בחלל, לא יודעת איך אפשר להוציא  כל כך הרבה טוב מכל כך הרבה דאגה.אני רוצה לנוח ובאמת להנות מזה, אני רוצה לא להרגיש אשמה כשאני עושה דבר מה ולא עושה דבר אחר, כי התוכנית שלי להיות סופרוומן  לא עבדה משהו עד עכשיו, אני חייבת להודות.

* לא היה לי קל להוציא את כל זה, נאנחת לרווחה, אולי הלילה אצליח לישון קצת טוב יותר. 

וואו כמה שהשיר הזה מתאים:

http://www.youtube.com/watch?v=KNVhSu2oSPM

My life is like a wound I scratch so I can bleed
Regurgitate my words, I write so I can feed
And Death grows like a tree that's planted in my chest
Its roots are at my feet, I walk so it won't rest

Oh, Baby I am Lost...

I try to push the colors through a prism back to white
To sync our different pulses into a blinding light
And if love is not the key. If love is not a key.
I hope that I can find a place where it could be

I know that in your heart there is an answer to a question
That I'm not as yet aware that I have asked
And if that tree had not drunk my tears
I would have bled and cried for all the years
That I alone have let them pass

Oh, Baby I am yours...