התחלתי טיפול חדש והכל מרגיש מוזר,
החוויות שהיו בשבועיים האחרונים בעקבות הבית הריק שנפל עלינו, ההבנה שלא פשוט להיות עקרת בית, לא פשוט בכלל.
עוד כל מיני הבנות למיניהן, ובעיקר ההבנה שרמת המתח שלי נוראית בכל רגע נתון גם ברגעים בהם אני אמורה להיות רגועה ונינוחה ולהנות
אני אישה שלא יודעת להנות, אדם שלא יודע להנות, שמתקשה ועושה הכל נגד הזרם,הכל בכוח, הכל בדחיינות קשה בשביל לראות איפה קצה גבול היכולת שלי, איפה אתפוצץ, איך אני עייפה מזה.
שמחה שההורים שלו חזרו ונתנו תחושה של בית יותר "מלא", מצד שני אני מאוכזבת כי זה אומר שהחיים "העצמאיים" נגמרו לתקופה וזה קשה.. אין לי מושג מתי נעבור לגור לבד, איך בא לי שדברים יזוזו כבר ושתמצא עבודה ושאני אהיה בריאה, ונשמח ביחד, ואני אחייך וארגיש שהשלפוחית, הבטן ובעיקר הראש שלי מחייכים יחד איתך בלי התקף חרדה גדול בתוך הבטן. איך אני רוצה שתאהב אותי חזק כמו שאתה יודע ואף פעם לא תרפה כדי שאני אהיה שקטה, אני רוצה שקט זה הכל, אני לא חושבת שזה יותר מדי לבקש, זה אפילו לא הרבה בכלל. אני רוצה להגיד שבגדול זה מגיע לי אבל אני כבר לא יודעת, כמו שאמרי טוב שחזרתי לטיפול.