אז על מה אני אדבר היום?
על זה אני חושבת עכשיו. תשע ושלוש דקות, אני מאחרת לטיפול. טיפול, מי ישמע במה זה מטפל. רגע, עוד לא החלטתי על מה נדבר היום, כנראה שרק אני אדבר והיא תגיב בהנהון ובמבטים מבינים.
אני אדבר על הצורך שלי ברחמים עצמיים שמתפרשים כאכזריות כלפי עצמי, אני אדבר על ההלקאה העצמית, או שאולי אני אשתמש במונחים קצת פחות בועטים ואולי יותר מאוזנים.
מאוזנים, זאת מילה תמוהה בעיניי, אין דבר כזה חיים מאוזנים ואנשים בריאים ממש.
אני אדבר על התובנות שלי לגבי החיים, תשע וארבע דקות, נכנסתי והשומר בכניסה חייך אליי, רצתי במדרגות למעלה והתיישבתי בכיסא.
על מה אני אדבר היום? מיליון מחשבות רצות לי בראש, אני אסתכל לה בעיניים המבינות שלה ואקלוט שאולי בכלל אין לי מה להגיד.
אז למה אין לי מה להגיד? הכל בועט וכל כך חי, בועט לי בבטן ואומר "נו תפרקי כבר.. תביכי את עצמך, באת לטיפול".
אני יושבת שם ומחייכת במבוכה, מספרת לה תחילה על הדברים האופטימיים, כדי לרכך אותה קצת, שלא תראה שאני שקופה לגמרי וכל הרגשות שלי שפוכים אצלה במשרד על הרצפה.
אני מסתכלת ימינה ורואה משחק קופסה של ילדים, מטפלים בחדר הזה גם בילדים. כמה נחמד אם היה אפשר להוציא אינפורמציה מאנשים מבוגרים באמצעות משחקי קופסה.
איכשהו אני אף פעם לא מסתכלת על השעון כשאני יושבת ומדברת שם על עצמי, או על השנאה שלי כלפי עצמי, על חוסר הקבלה.
על העובדה שאני כל כך חשופה אבל לא חושפת דבר, שאני מרגישה שהציניות הזאת עוד תהרוג אותי, מבלי השימוש במילה להרוג, כי היא דרמטית מדי, למרות שאני מרגישה דרמטית מדי היום ומותר לי.
מותר לי זה שורש הטיפול, מותר לי להיות עצבנית, מותר לי לכעוס על חלקים בגוף שלי שלא החלטתי אם אני אוהבת אותם או לא, מה שבטוח הנוכחות שלהם מכבידה עליי מעט והייתי רוצה שהם ישתפרו רק בכוחות המחשבה, אבל לא המחשבה שלי, המחשבה של אחרים.
אולי הייתי ניזונה ממחשבות טובות של אחרים ומטפלת בעצמי בצורה הזאת, צעדים פשוטים להחלמה.
צעדים פשוטים, כמו במונופול, או כמו בכל משחק קופסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי
