הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

כבר תקופה שאתה דועך, שמתי לב לכך ולא אמרתי מילה. 

אתה לא אוהב שמעבירים עליך ביקורת, בטח לא כזאת שעוסקת בבריאות שלך.

כבר חודשיים שאתה חלש, חלית בשפעת והיא עקשנית. 

אני מתקשרת אליך בבוקר, בפקקים, שואלת לשלומך ואומרת שהיום שוב יהיה לי יום ארוך ומתלוננת עד כמה אני לא משתלבת במקום העבודה הנוכחי אבל שמאתגר אותי לראות מה יצמח מכל זה ושבלאו הכי אני צוברת ניסיון ושלא החלטתי לאן זה הולך. 

אתה עונה שאני עושה את מה שנכון כרגע ואומר לי להירגע, שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

אתה מספר לי בדיחה ומספר לי על הפרויקט החדש שאתה רוצה להתחיל, על זה שאתה כל כך אוהב לעבוד עם עץ ושסוף סוף אתה עוסק בדברים שאתה אוהב. 

אני צוחקת, אתה מספר בדיחה, משתעל ומתנצל, אחר כך אתה שוב משתעל.

אני שואלת אם כואב לך משהו? אתה עונה שאם כואב זה זה סימן שאתה חי ואומר לי לדאוג ומה פתאום כואב, ישנת ממש טוב הלילה, כמעט ברצף. 

אבל אני יודעת שהלילות לא טובים אליך לאחרונה. אני יודעת שיש משהו שאתה פשוט לא מוכן לספר. 

אתה מספר לי שאתמול אמא סיפרה לך את אותו סיפור שוב, זאת הייתה הפעם השלישית באותו יום וצוחק שהיא מפעילה את הטייפ שלה ומנגנת לך את אותה הקלטת כבר יותר מדי פעמים.

אתה חיוני ולא מאבד את חוש ההומור אף פעם, זה מרגיע אותי.

השעה 18:02, אני אורזת את הפקלאות והולכת לשירותים.

18:04 אמא מתקשרת.

18:05 אני מועדת ביציאה מהשירותים, מנסה לרדת במדרגות ביציאה מהעבודה, המעלית איטית מדי.

אני מנסה לעשות לעצמי סדר בראש, מה שהופך למשימה מורכבת כשאת על 130 קמ"ש.

אני מסדרת לעצמי איך אגיע, אתפוס את אמא בידיים ואנער אותה, איך ארחיק ממך את כל הגורמים המלחיצים במצב כזה.

איך אשתלט על המצב, איך אדע מה להגיד כשאגיע לשם, אהיה מאופסת וחזקה בשבילך, אהיה הגיבורה שלך.

אני יוצאת מהרכב ברגליים רועדות ונכנסת למיון. הם הכניסו אותך לטיפול נמרץ. 

משם כבר לא יצאו דברים טובים, או אשליות של תקוות מקוללות, כאלה שלא רצית לעצמך לעולם. 

משם הגיעו 30 האחרים, 30 ימים נוראיים. 

פעמיים חזרת אלינו מהצד השני, פעמיים נראית חזק יותר מהפעמים הקודמות. 

הייתה לי תמימות של ילדה, ידעתי שהגיע הזמן שלך ללכת אבל רציתי שתישאר, כל כך רציתי שתישאר.

היית אחר,  הפרידות שלנו הפכו להיות קשות יותר.

ביום של הניתוח שלך, השעות הפכו לארוכות יותר ולא ראינו את השם שלך מופיע על הצג.

אני לא יכולה לכתוב כאן, עד כמה מבוהל היית, עד כמה העיניים שלך היו בהירות לפני הניתוח, עד כמה המבט שלך היה אבוד כשנפרדנו ממך לפני שהובילו אותך במסדרון.

הם פתחו לך את הלב אבא, הם פתחו וגילו שהוא לא יכול לתפקד יותר לבד, שלא היה שום סיכוי.

הם ידעו את זה מהרגע שבו הגעת לטיפול הנמרץ בפעם הראשונה, אבל זה לא מסוג הדברים שאתה מספר לחולים שלך, כי כבר לא נותר דבר שתוכל לעשות עבורם וכי עכשיו ההחלטה היא בידייך ולא בידיהם.

היית גיבור אבא, אחרי מלחמות, עברת את הניתוח.

ואז, כמו בסרטים, המנתח יצא מחדר הניתוח וניגש אלינו. הוא ביקש שלא נלך הביתה בזמן הקרוב, הם מנסים להציל את הלב שלך אבל הם לא מצליחים.

המשימה הייתה בלתי אפשרית, הלב שלך היה במצב רעוע מדי ואתה ידעת.

כל הקולות מסביב נדמו, הדרך הביתה הייתה שקטה וכואבת. הגענו הביתה, יצאתי למרפסת וצרחתי בלי הפסקה, הקול שלי היה צרוד מבכי אבל דבר לא שינה. 

למחרת הגענו לחדר הלבן, שכבת שם, מחובר לכל המכונות האלו ובזווית העין ראיתי שאחת האחיות הניחה לנו תהילים על השולחן הצדדי שבחדר.

יומיים לאחר מכן, ביום בו הייתה השקיעה הכי יפה בחודש אפריל, הלב שלך לא הצליח לעמוד בכל המעמסה יותר, השבית את שאר המערכות שלך והניח לך למצוא מנוחה תמידית ושקטה, כמו שהגיע לך.

579 ימים בהם אני לא מסוגלת לכתוב כי כל מה שאכתוב יכאב וישרוף לי את הנשמה.

579 ימים בהם רציתי ללכת יחד איתך, כשהלילות הפכו לארוכים מהרגיל והימים קשים מנשוא, כשהשבתות הפכו לריקות, כששוכנעתי שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות בשבילך הוא להרים את הראש ולצעוד קדימה, בצעדים קטנים ואיטיים. 

קרו מאז הרבה דברים עליהם רציתי לספר לך, מקומות בהם חשבתי שראיתי את דמותך, רגעים בהם חשבתי שאני שומעת את קולך, אשליות מנחמות כאלה ואחרות. 

אני לא לבד אבא, אני מוקפת באהבה וברת מזל על אף מכשולים, אני אגרום לך להתגאות בי כמו שתמיד התגאיתי בך.

הגיע זמן להתמודד עם הכאב בצורה הכי בריאה שאני מכירה.

צעד אחר צעד.

כבר אמרתי לך שאני ברת מזל אבא ?