אני לא יודעת על מה לכתוב קודם.
אם זה על התסכולים של התקופה הזאת, אם זה על התסכול של שלוש השנים האלה.
התחושה שמאותו ערב החג לפני שלוש שנים, החיים עצרו מלכת ומשהו בתוכי מסרב להיפתח מאז.
אני שונאת את החג הזה מאז, שנאה עמוקה כזאת, על זה שכשערב החג ירד באותו יום ואני ישבתי לבד בבית אחרי המקלחת על הספה וצפיתי בשקיעה שמבעד לחלון ושמעתי שיר מרגיע שהיה בטלויזיה ונשמתי נשימה עמוקה במיוחד. הייתי כל כך רגועה, שלווה, כמו שלא הייתי מעולם וידעתי שאני מרגישה את לכתך.
הפחד הכי גדול שלי התממש ואני סגדתי לשקיעה.
עוד נשימה עמוקה, הטלפון צילצל, החג נכנס וזה היה הסימן שלך ללכת.
בשכיבה על הרצפה, תוך כדי צרחות, בתוך בליל של חוסר היגיון, ניסיתי לאחד בראש את כל הזכרונות ממך ולהיאחז בך כל כך חזק כדי שאף פעם לא תלך ממני.
נתת לנו שלושה ימים להשלים עם הצורך שלך במנוחה ארוכה, מנוחת עולמים.
ביום השני שאחרי הניתוח, הגוף שלך היה עייף ונראית כחוש כל כך, העור שלך היה בגוון אחר וגם אור הפלורסנט בטיפול הנמרץ לא החמיא לך במיוחד. אני בטוחה שאם היית יכול לדבר, היית זורק לי הערה שנונה על זה וגורם לי לחייך. אבל לא יכולת לדבר, אז נישקתי אותך על הלחי וליטפתי את הראש שלך ברוך והיד שלך הייתה חמה כל כך. כל הגוף שלך תופעל על ידי המכונות שהחזיקו אותך בחיים. אבל אתה היית כל כך עייף.
הלכת כי הלב שלך נקרע, הוא לא עמד במכה האחרונה שהגיעה אחרי הניתוח, ביום השלישי שבו לא הייתי לצידך.
אני כבר לא חולמת עליך, אני לא מחפשת אותך בחלומות שלי, אני רק מחפשת משמעות.
האם זה אפשרי שאב הקנה משמעות לחייו של ביתו? האם זה בגלל שכל החיים הרגשתי שאתה זה שהצלת אותי? האם בגלל זה אני כבר לא אוכל להציל את עצמי מכאן ואילך?
החיים ממשיכים באוסף של רגעים עמומים, לחלקם אני מתחברת ולחלקם אני לא מבינה איך אפשר להתחבר.
איך אפשר להרגיש הכל בצורה שבה הרגשתי לפני.
רק עכשיו אני לומדת להתרגל למה שנותר אחריך, זה לא קשור לכל הדברים החיוביים שנותרו אלא שבלכתך הותרת אחריך דברים שליליים.
משפחה מרוסקת, נשים אבודות רגשית, אמא ואני, שמתקשות להתקיים בלי הויסות הנכון.
אמא פגשה גבר אחר, אבל היא לא מאושרת איתו והיא טורחת לציין זאת בפניי בכל פעם שאנחנו מדברות בטלפון או נפגשות. הוא זה לא אתה, היא אומרת לי. אני מהנהנת ושותה שלוק מהתה, עם הכפית בתוך הכוס, כמו שאתה היית שותה. מבטי בורח מהמבט החודר שלה.
אני לא בטוחה שככה היית רוצה שהדברים ימשיכו אחרי שהלכת, אני קצת מתביישת בזה שאתה רואה אותי אבודה כל כך, כי כשהיית בין החיים לא ראית אותי אבודה. גרמת לי להרגיש חזקה, כאילו שאני עשויה מכוח שאי אפשר לשבור. אני חושבת שקצת טעית.
אני לא אדבר על אוסף התחושות שהגיעו בשנה האחרונה, שנה של מאבקי כוחות, עוד שנה של נסיונות להרות תוך הפחד המתמיד מפני נפילה שמלווה אותי בכל יום שעובר. אני לא יכולה לגלות את האמת, האמת היא שאני מפחדת שכבר נעלמת לי, אני לא נוברת בתמונות ישנות אצל אמא כי אני מפחדת מעוצמת הגעגוע, על אף שיש לי שתי תמונות שלך שממתינות בכניסה לבית במקום ברכת הבית. אני לא מדליקה את הרשמקול כדי לשמוע את ההקלטות שלך, אני לא מבינה איך יכול להיות שזה כל כך כואב וכל כך הרבה זמן. האנשים שאהבת לא מגיעים לבית העלמין אבא, אף אחד לא בא, אמא לא רוצה את האזכרות האלה בכל שנה, היא זוכרת אותך כל הזמן ואתה איתה. היא מנסה לתקשר איתך בכל מיני דרכים מעניינות ואני לא במקום לשפוט אותה. אני רוצה את האזכרות האלה, כדי שהן יזכירו לי שאתה כאן, שהשפעת, שלא היית כאן לשווא. אבל אז אני מבינה, שהן בכלל לא מזכירות לי את הדרך שבה השפעת, שכולם רוצים להריץ את התפילה וללכת כי חם, כי כולם באים בגללי ולא בגללך.
אני מרגישה שכולם מנסים לייצר תחושת נחמה מזויפת ובפנים הם שופטים אותי בגלל שאני לא ממשיכה הלאה.
אנשים קרובים במיוחד, ששופטים בלי חמלה ואומרים דברים שמפלחים את הנשמה כמו סכין ואתה לא כאן כדי שאוכל לשתף אותך. ואתה לא כאן כדי להגיד לי תמתני את התגובה שלך, תנשמי, תחייכי, את תראי, זה יסתדר.
וזה לא מסתדר אבא..
אתה לא כאן כדי להגיד שיהיה טוב יותר ומאז שהלכת קשה לי להאמין בניסים. גם אם הם קורים, הם חולפים על פניי ואני לא מצליחה לראות אותם בבירור, כמו כוכבים קטנים בשמיים מעוננים.
הנה עוד שנה שבה האביב הגיע, זה היה הדבר האחרון שהתרגשת ממנו כשעוד היית איתנו, עם העיניים המחייכות שלך.
תנוח על משכבך בשלום אבא, אני מתגעגעת עד אין קץ.