הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

כל יום אני רצה לשם בחלומות.

נוגעת בנקודה הכואבת,

משחררת אותה,

נותנת לה חיים, שם, צורה ונותנת לה לנשום.

כשהיא נושמת הכל מציף אותי... כמה זמן אפשר לא לתת לכאב שנדחק בצד את המקום שלו.

הכאב מחפש זהות, גם אני מחפשת אותה. אבודה תחת עליה, שינויים, שפה חדשה, חברים חדשים, אבא חדש, משפחה אחרת אבל בלי שום זיכרון למשפחה הקודמת. פחדים, חרדות, פורקן פיזי, פורקן נפשי, לילות של ריקודים ואלכוהול שזורם בדם, האנגובר קשה, חברים, כאב לב, גיוס, אהבה גדולה, סכין בגב, בכי, חוזרת לעשן, פורצת מוסכמות, הולכת עם הראש בקיר, מתחברת לשורשים שאיבדתי אוחזת בהם והם מתפוררים לי בידיים. מורדת שוב, מאוחר מדי כבר למרוד, מורדת שוב, מאוחר מדי או לא מאוחר מדי? אף פעם לא מאוחר מדי. אוהבת, כואב לי, אוהבת, כואב לי שוב. טובלת במים הקרירים, מי כלור, טובלת ומחפשת זהות, עוברת מלחמות ומחסומים, בירוקרטיות. צועקת מתוך שינה, קופצת מתוך שינה, מתעוררת וכואב לי שוב. חולפת אצל כל הרופאים המוכרים, ההוא וההיא, פותחת רגליים לכלים חדים כתער, עוברת בדיקות פולשניות, בוכה בלילות כל הזמן בלי הפסקה, מחזקת נשים אחרות בימים. מחפשת זהות, לאן היא נעלמה בערימה של הכאב? מטפלת בעצמי ומחפשת תשובות, מבינה שהתשובות לעולם לא יגיעו כי הן קבורות עמוק מדי. פותחת את תיבת הפנדורה ומוצפת כל הזמן, הכל בסדר, מאזנת את עצמי בימים וכבר לא בוכה בלילות. אהבה, חיבוק חם שמשכיח את הכל והכל עולה ומציף שוב, חיבוק חם,אמון שחוזר בבני אדם. נושמת לרווחה, מכניסה את הראש עמוק למים, מפחדת, בוכה בימים וכבר חזקה בלילות.. לומדת לבכות נכון, לנשום נכון, לאכול נכון, לדבר נכון, לחשוב נכון. הדברים הטובים מגיעים, סוף סוף הם כאן, רגעים יקרים מפז שחולפים כל כך מהר ונשארים באלבום תמונות כל כך יפה ומתוק, מאבק אחרי מאבק בפן הפיזי ובמקביל... שלווה בתחומים אחרים. מוזרים כל השינויים האלה שקורים בתקופה האחרונה, איך אפשר למצוא זהות ולהשלים עם עצמך כשאתה לא מוכן לקבל את הדברים הטובים ורק לנשום לדקה? הכל טוב, אבל הכל כל כך לא טוב בכל מה שקשור רק אליי, אני טובה או לא טובה במה שאני עושה? איך אפשר להצליח כשיש קושי להתרכז כל הזמן? אוי רגע... התקף חרדה.

"היה לי חבר, היה לי אח, הושט לי יד כשאקרא... אני אחיך אל תשכח"

אחים יקרים, לא ברור למה אתם מצפים לפעמים.

מכיוון שמשפחתי התברכה בסגנון טלנובלה מקסיקנית אני חייבת לציין שהיחסים שלי עם אחיי תמיד היו מורכבים למדי. 

גם עם אחי אף פעם לא ידעתי איך להתנהג, כשהייתי קטנה מערכת הכוחות הייתה מורכבת למדי בבית ואת כל התסביכים שלו אמא שלי נאלצה לאכול עם כפית. לא אגזים ואומר שהוא האכיל אותה מרור, אני השתדלתי להיות ה"ילדה המוצלחת" אחרי כל זה. זה לא שהוא לא בן אוהב, הוא בן אוהב, אבל אוהב יותר את עצמו. קל מאוד לבלבל בין מחוות אלטרואיסטיות לבין מחוות אגואיסטיות בלבד, בעיניי אימי המחוות שלו הן תמיד למען הזולת, בעיניי זה פשט גבול מטושטש מדי. הפרש הגילאים בינינו גדול, הוא אוהב אותי אהבה מגוננת כזאת, אבל כשהייתי צריכה אותו הוא לא היה כאן והוא לא האדם הראשון שהייתי פונה אליו במקרה של מצוקה כלשהי. אני אוהבת אותו מאוד מצד שני, אבל אהבה מורכבת למדי שלא הייתי רוצה שתהיה לי עם האח הקרוב אליי ביותר. הוא לא היה מעורב בחיי יותר מדי בשנים האחרונות וכעת שחזר הביתה, קשה להבין איפה הגבול מונח, מבחינתי הוא פגע בי וקשה להחזיר את הגלגל לאחור. אני יודעת שזה לא הוא אשם, הייתה לנו ילדות שונה לחלוטין, הבעיה היא שעם השנים נמאס לי להבין אותו וככל שהתבגרתי התחלתי לכעוס יותר. אני יודעת שלא נכון לכעוס, אני אפילו לא יכולה להגדיר את זה בתור נטירת טינה, זה כעס טהור על חוסר ההבנה שלו, על חוסר ההקשבה שלו, על חוסר היכולת שלו להיות סוג האח שאני צריכה, שתמיד רציתי. אין מקום להשוות את היחסים שלנו למשפחות אחרות, לא אראה שום דמיון פרט להתקוטטיות של ילדים, שלי בתור ילדה ושלו בתור מבוגר שמסרב להתבגר.

אני רואה את המשפחה החמה שנכנסתי אליה ואני רואה את היחסים של * עם האחים שלו, מצד אחד יש הרבה ממה ללמוד אבל מצד שני, לא יודעת אם הייתי רוצה יחסים כאלה, תלוי באיזה מהאחים מדובר כמובן. מצד שלישי, כאן מסתבר יש גם צד כזה, למרות כל המורכבויות גם לכאן נכנסתי בזרועות פתוחות, באהבה גדולה ומורכבת. אז כאן המורכבות היא אחרת והרבה פעמים כואב לי לראות את * כשמעירים לו הערות פוגעות, במיוחד מצד הקרובים אליו במיוחד, אני לא מבינה למה נחוצה כל ההשוואה הבלתי פוסקת הזאת, נמאס לי לראות אותה בכל מקום, במשפחה שלי, במשפחה שלו.

במשפחה שלי זה אחרת, אני הקטנה של ההורים, הגורה הקטנה שצריכה הגנה ובפועל קיבלתי ממנה די והותר, למרות הנסיבות הלא פשוטות שהיו לנו בבית, לא תמיד היה קל והעתיד לא נראה קל יותר. אחי לא תרם לסיטואציה בכלל, הקשה את החיים, במיוחד על אבי שהוא לא אביו. אבל זה האח שיש לי, יש לי עוד כמה ב"מחסן" אמנם אבל הם לא אחיי בדם, כלומר הם לא הילדים של אימי אלא של אבי מנישואיו הקודמים והקבלה שלי והקבלה שלהם היא פושרת ואוהבת ביחד. זה אומר שאני לא מרגישה את הצורך המזויף לאהוב אותם אהבת נפש למרות הכל ולהעריך אותם על כל פיפס, זה אומר שאני אוהבת אותם ומכבדת אותם ונחמד לי לראות אותם פעם ב.. כשהם קופצים לבקר. אבל כלפי אחי ההערכה שלי לא מספקת, אולי כי הוא אף פעם לא הוכיח את עצמו ואני לא רוצה להישמע נדושה אבל ציפיתי שיעשה איזשהו צד לקראתי ויפסיק לאכול את הראש, ברגע אחד של ויכוח הכל התפוצץ. התגעגעתי אליו מאוד והעובדה שלא חי בארץ בשנים האחרונות קירבה בינינו יותר על אף המרחק העצום, עכשיו כשהוא כאן ואת חוסר הפרגון שלו אני מריחה מקילומטרים, בגלל שהוא לא מרוצה מחייו, אני כועסת, כועסת על זה שהוא לא אח "גדול" מספיק, על ההתעסקות בשטויות המיותרות, על חוסר ההבנה שהשליליות לא תוביל לשום מקום (לא מדובר בגורמי חיים שליליים למיניהם חלילה אלא בגישה בלבד), על חוסר ההבנה שלי שאנחנו שונים מדי ועל חוסר הקבלה שלי, אבל אין מה לעשות בתחום הזה תמיד אהיה בחוסר.