אז בחזרה לנושא המטריד, שאני מרגישה שקובע את העתיד שלי ביותר מדי מובנים,
לאחר סופ"ש מטלטל במיוחד שבו נשפכו הרבה דמעות בטיפול פיזיותרפי לא פחות ולא יותר, הבנתי שהקונפליקט של האמונה הפך להיות קשה מנשוא.
תחושת השייכות העמוקה מול תחושת התלישות,
הרצון לאהוב מול הפחד שדבר כבר אינו מקובל,
הרצון להצמיח שורשים מול אלו המאיימים לעקור אותם מכאן ,
הרצון להקים משפחה מול ההבנה שמשפחתי לעולם לא תתקבל בברכה כפי שהיא צריכה,
הרצון לקחת את החלק הרצוי בדת ולהפוך אותו לשלי אל מול הרצון שלכם לדרוך ולהשפיל,
הרצון להיות אני ולהאמין אל מול הרצון שלכם "להבהיר" שהאמונה תלך רק בדרך שלכם,
הרצון שלי לתת אותי למענכם אל מול הרצון שלכם לקחת את כל מה שתוכלו,
את כל הדברים האלו חוויתי על בשרי ואני חווה במהלך כל יום שעובר, רק בגלל שאתם לא יכולים לתת לי מנוח ולהבהיר לי פעם אחת ולתמיד שאת היהדות שלי לא תיקחו ממני לעולם, כפי שאני למדתי לקבל אותה לתוך תוכי, היה עליכם ללמוד לקבל את השונה שאימצתם ב"הבנה" ולא להשפיל אותו.
אין ספק שלא קל להיות חלק מהיהדות, במיוחד אם אתה אף פעם לא בטוח אם עברת את אודישן הקבלה או לא...
נמאס לי להרגיש כך, נמאס לי להיות חסרת יכולת להילחם בתופעה הנוראית הזאת, מהפחד הזה לקום להתאגד, להילחם, מי אני? אחת מתוך 4,500 שגורלם לא נחרץ עדיין. בנוגע לכל אותם חכמים שקופצים בראש וטוענים כי תהליך ההצטרפות לדת, ללאום, לעם נעשה מתוך אינטרסים כלכליים שמהותם לא ברורה לי, שיפתחו את העיניים ויסתכלו מסביבם, היום לא "משתלם" להיות יהודי ולאחר שכולנו נלך "אידיאל" הקבורה בתוך הגדר או מחוצה לה לא ישנה דבר, לכן אם תשאלו אותי מדוע עשיתי זאת- ארים את הראש בגאווה גדולה ואגיד, כי כך גדלתי, כך חונכתי וכי תמיד הייתי חלק בין אם הפלגים הקיצוניים במדינה רצו זאת או לא, רציתי להרגיש שלמה ובמקום זה גרמתם לכל אותם 4,500 חיילים שהתגייסו כדי לתת למדינה (שהרי הם כל כך אגואיסטים ובעלי אינטרסים כל כך גדולים) להרגיש כחצאי אנשים עם כל הדיונים הגזעניים האלה שכרגע לא תרמו לדבר פרט להעמקת הפער הקיים ולהדגשת העובדה שהיהודים ה"טהורים" שהם אתם, הם אותם בעלי אינטרסים לא ברורים.
ומה שגרם לי לכתוב את כל זה הוא הקטע הזה שפורסם בYNET אתמול, מאת בחורה אמיצה מאוד בעיניי:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4014077,00.html
אני איתך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי