הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

היא הגיעה 

אפלולית ועמוסה,

מלאה בפחדים

ותקווה קטנה שהתמוססה.

היא עלולה

לפגוע ולצלק.

היא יכולה לפגוע ולשתק, 

היא חמקמקה.

עם הפנים לכיוונה,

להישיר מבט, כדי לא ליפול.

לוחשת לעצמי, 

עוד נשימה אחת גדולה,

זה הכל.

שאיפת אוויר אחת,

שתספיק למסע.

ארוך ככל שיהיה,

הוא ייבנה,

דרך הכרת תודה.

אסור להרים ידיים,

עדיין לא הגיע הזמן להיכנע... 

אין יותר מוזר מלהרגיש שאני חוזרת לעצמי בתחום כזה חשוב בחיים.

אני מרגישה שאני חיה שוב, עד כמה שזה נשמע מוזר.

אנשים שיכולים לקיים יחסי מין באופן קבוע, בלי כאבים, בלי תופעות לוואי, בלי טראומה, לא מעריכים מספיק את מה שהם יכולים לתת לבן/ בת הזוג שלהם, לסטוץ שלהם, ליזיז/ה שלהם שהם אוהבים/ מכבדים/ לא מכירים...

חוויה אנושית בסיסית שלא באה בצורה קלה לכולם, בצורה בריאה מספיק.

נשים שמשתמשות בסקס בתור כלי נשק, גברים שמזיינים בחורות על ימין ועל שמאל מבלי למצמץ, בחורות שלא מתאמצות הרבה בשביל המצמוץ הזה, או כאלה שלא מבינות את עומק החוויה ונותנות את עצמן לכל אחד, אנשים שלא רואים את הערך שבדבר...

כל האנשים האלה, עד כמה שזה אירוני, לא יודעים כמה מזל יש להם.

אני לא אפתח את הסיבות הפיזיולוגיות שנעוצות בבעיות אגן שקיימות אצל נשים, גם כשהקמתי את הבלוג הזה, הבנתי שמדובר בטאבו עמוק, שכן התגובות שקיבלתי על אחד הפוסטים הראשונים היו כואבות נורא (אוי ואבוי, מסכנה, זה נוראי). נשים יקרות, אין לנו מה להתבייש בזה, רק לקום ביחד ולהתמודד מול זה, לדעת להתייעץ עם האנשים הנכונים, לקרוא את הספרים הנכונים, לפתוח את האוזניים והעיניים, ליפול ליאוש ולקום ממנו בכל יום מחדש ולהסתכל על ה"יש" בחיים שלנו במקום על ה"אין". בתור בחורה צעירה, נשואה טריה, אני מבינה את עומק הכאב שקשור בקיום יחסי מין, במיוחד עבור נשים עם וסטיבוליטיס, בעיות שלפוחית שונות, וולודיניה והרשימה עוד ארוכה. נכון, לי קל יותר לדבר, כי יש לי בן זוג מדהים שעבר איתי דרך לא פשוטה עד עכשיו. נכון, אהבתי אינטימיות עוד לפני שכל זה קרה. אני יודעת איך זה לאבד חלק כל כך גדול ממך, לעצום את העיניים ולהתייחס אליו כאילו הוא לא קיים, הוא לא שם אז הוא לא כואב, אני לא צריכה קשר ויחסים זוגיים, אז זה לא כואב, זה לא מגיע לי, אז זה לא כואב. אבל נחשו מה? זה עדיין כואב. אני הלכתי במסלול שלא כולן רצו ללכת בו, לא רצו להודות בו. אני הרגשתי שמישהו מאשים אותי במשך שנים, שהכאבים הקשים שלי שם בגלל שחזרתי בשאלה במקום ללכת בדרך ה"נכונה", נתתי ללחצים לפעול עליי ולא להרפות, בכיתי בלילות מכאבים כשבן הזוג שלי היה הולך לישון וכמה בבוקר עם רצון למות. עד שהחלטתי שאני רוצה לעזור לאחרות, הצלחתי לעשות את זה בהיקף קטן וצנוע מאוד, אבל הצלחתי להביא למודעות כלשהי. לילות שנראו כמו אובססיה מתמשכת, שנעו בין ערות לשינה, בין כאב לחלום שהכאב נעלם, חלום שבו אני עושה מה שאני רוצה וזה לא כואב לי. בתחילת מלחמת ההתשה באו כל כך הרבה סיבוכים פיזיים קשים, תורים אינסופיים לרופא, שכנועים עצמיים מול המראה שאני הכי חזקה בעולם, ששום דבר לא ישבור אותי. כניסה לחדר הקר והמכשירים הקרים, מבט תוהה, שאלות אינסופיות מצידי כשבצד השני לא תמיד היה לי שם מענה. כמה התעקשתי, כמה רופאים החלפתי, כמה תרופות, כמה פיזיותרפיסטיות,כמה טיפולים נפשיים שונים... רק בשביל להבין שמעבר לכאב, אני פשוט מפחדת. אני לא מפחדת יותר, לא יקרה לי דבר, הדברים רק משתפרים מכאן. גם עכשיו יש לי סיבוך, אבל אני רואה אותו בתור אתגר, מנסה לטפל ולראות מה מקור הבעיה, מנסה לקבל את החלק הזה שבתוכי שוב, לחבק אותו בשתי הידיים ולא לעזוב. למרות הכל, ועם השיפור, עם העליות והמורדות, עם הרבה אהבה, אני יכולה להגיד היום- אני אישה.