הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

בכל יום ראשון היא מגיעה לשם.

הבניין אפור, מוסדי. בכניסה מצד שמאל יש ספה חמימה בצבע בורדו דהוי. 

היא תוהה מי האנשים שמוצאים זמן לשבת על הספה הזו. אולי ילדים מתוסכלים והורים מתוסכלים עוד יותר.

ואולי הם רק מנסים לפתור את הבעיות שלהם, ביחד. אולי נשים מבוגרות שממתינות. אבל זה כל כך קרוב ליציאה וכולם יכולים לראות אותם.

אולי הם מאושרים שם, מי יודע.

מימין לספה יש דף נייר תלוי, עליו פרטיו של מטפל שמחפש קליניקה להשכרה. בהמשך יש גרם מדרגות, לידו שלט עם כל שמות המטפלים בבניין. 

מעניין אם מגיעים לכאן אנשים שרוצים להיות נוכחים באמת ולא נגררים לשם עם טלטלות החיים.

היא נזכרת שחשבה את אותו הדבר על המחלקה האפרורית ההיא בבית החולים. שם אין ספות בצבע בורדו, הריהוט חד גוני ועצוב. כיסאות מפלסטיק, שולחנות מתכת שחורים ומחוררים. תמונות מרדימות שאף אחד לא רוצה לראות בסלון הבית שלו. אין שם צבעים מנחמים. החוויה הזאת נגמרה בכאב לב וחור בבטן שלא נגמר, גם שנתיים אחרי. והריח. 

כאן אין ריח כזה, היא יושבת במסדרון, מזיעה ותוהה מה עובר בראש לאישה הבלונדינית שיוצאת מהחדר שממול.

היא מביטה בה במבט חטוף ומרגישה שכל כך קל להסיק מסקנות על אנשים על סמך מבט אחד. 

ילדה או מתבגרת בוכה באחד החדרים שליד ואחריו מגיע טון מרגיע, שמנסה לרכך.

המתבגרת כועסת עכשיו. 

ככה זה בגיל הזה, שתנצל את זה שיש לה איפה לפרוק, הנוער של היום...

היוא יושבת חסרת מנוחה, מעבירה רגל מעל רגל, מפרקת את שיערה האסוף ומנסה לגרום לעצמה להרגיש בנוח, ספק בכוח. 

היא כבר לא ילדה, רוב הזמן היא מצטערת על כך. 

היא תוהה אם יש אנשים ששמחים רוב הזמן, שלא מאוכזבים מעצמם כמוה. 

היא צריכה להיכנס לחדר, לפעמים היא גם רוצה להיכנס לשם. 

רוב הזמן, המסדרון הזה וההמתנה מרגישים לה כמו המקום הכי בודד בעולם. הראש מסתגר והנפש מנסה לשכנע את עצמה שהכל שלם בפנים.

האנשים שבאים לכאן הם האנשים הכי בריאים שיש, היא אומרת בלחש. אחרי זה היא תוהה אם מישהו שמע אותה ותחושת הבושה אופפת אותה. למרות שאין במה להתבייש ואף אחד לא מכיר אותה כאן. היא לא מבינה למה התהליך הזה כל כך קשה בשבילה. למה להתייסר בכלל בגלל משהו שאמור לקחת איזו תקופת חיים.

היא שונאת כשאין הגדרות זמן מוחשיות, הרצון שלה לשינויים מהירים מטריד אותה בכל פעם מחדש.

בייחוד כשקשה להסוות אותו, אבל היא כבר לימדה את עצמה לבלוע הכל עמוק בבטן. 

אין צורך בעיכול, לא הכל חייב לעבור תהליך כזה. היא יודעת שזה לא בריא לה. 

היא שונאת הרבה דברים אבל בפנים היא אוהבת כל כך.

אוהבת את החיים, אוהבת את הדברים הטובים שהתברכה בהם. 

רק שהיא לא נאחזת בהם מספיק או בכלל.

הדלת נפתחת, "שלום", היא אומרת לאישה שמחטטת לה בקרביים מרצון.

היא מחייכת אליה את החיוך הכי קורן שלה, נדמה לה שהוא מסווה את הלחץ הפיזי המוכר. 

היא מחליטה שהפעם תצא משם, תרד במדרגות ותשב על הספה בצבע בורדו, מותירה חלק מהאכזבות מעצמה מאחוריה.

איך בא לי.

איך בא לי להיות בנעליים של מישהי אחרת לפעמים. מישהי כזאת שהכל אצלה שלם בפנים ולא מפוזר בצורה של כל מיני חתיכות.

הן גם לא אחידות, קיבינמט איתן, החתיכות. לפעמים קשה להבחין כמה כאלו יש, חלקן גם מוארות אבל אין להן חיי מדף מוגדרים וברורים, אין גם הוראות למשתמש. 

מה שכן, חלקן בחושך לפעמים ודווקא אלו שלא צריכות להיות שם, נמצאות. 

אני אפילו לא יודעת להעריך את גודלן, אולי זה מוכיח שיש שם מקום לגמישות. 

ככה אני מתייחסת לכל החתיכות שלי, גורמת להן להרגיש בינוניות בלבד, בכוח.

ככה אני מונעת מהחתיכות הטובות לפרוץ ולהשתלט, כי זה יכול להיות מפחיד. וגם כי אני לא יודעת מה הדרך לגרום להן לבלוט יותר. 

יש חתיכות קשות וגדולות, עם מרקם קשה, חתיכות מכוערות.

הן מכוערות כי הן מצולקות, מלאות בכאב, לפעמים הוא לובש צורה מוחשית ומתפרץ פיזית, מזה קשה להתעלם.

ולפעמים הוא מגיע דרך החלומות, צובט בלב ומשם פוגע ישר בבטן. 

הוא טיפוס לא ממוקד, הכאב הזה. 

ויש עוד בעיית מיקוד, מבין החתיכות, יש כאלה שלא החליטו מי הן עדיין.

אבל הן מקבלות יחס שווה לאחרות ובגלל זה גם הן תמיד ירגישות בינוניות.

קצת קשה לבלוט ככה.

אבל יש גם חתיכות חיוביות, בואו נגיד שהן לא חתיכות אלא רסיסים.

אז יש שם רסיסים של תקווה. הרסיסים משתקפים באור של השמש.

לפעמים הם מסנוורים עד כדי עיוורון ובוהקים הרבה זמן, קטנים ככל שיהיו.

אבל לפעמים, לפעמים הם נעלמים נורא מהר. ואז החתיכות השליליות גדלות קצת.

אז איך מחזיקים אור כזה ותקווה כזאת כשלא הכל שלם בפנים? 

שאלה מצוינת. 

יש לחתיכות קטע כזה, הן שואפות להתקרב האחת לשניה.

הרסיסים, במקרים מסוימים, יכולים להידבק לחתיכות השליליות.

אז איך מדביקים את החתיכות?

לפעמים זה דורש עבודה יסודית ועמוקה. לפעמים גם צריך ממש להתאמץ.

אני לא יודעת איך זה מרגיש בנעליים של מישהי אחרת, כי יש לי נעליים שמותאמות לי אישית.

אני רק צריכה לקום לאט לאט וללמוד ללכת שוב.

מי יודע, אולי גם אלמד לרוץ ולהנות מהרוח.