הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

בגיל הזה יהיה לה בית עם גינה.

הפרחים ילבלבו בה כל השנה. 

הרוח תנשוב והנדנדה הקטנה תחרוק בכל פעם שיגיע משב חזק.

יהיו שם פעמוני רוח שיצלצלו וצחוק של ילדים ישבור את השקט.

הוא יעמוד שם ויחייך אליה מהצד, גאה, עוטף אותה בשתיקה החמה שלו.

לפעמים צריך לשתוק, היא תחשוב לעצמה ותקרוץ לו.

היא תלמד לקרוץ עד אז, למרות שזה בלתי אפשרי.

בגיל הזה היא  תאהב את מה שהיא השיגה.

בגיל הזה היא תפסיק לחטט בפצעים הישנים ותקבל אותם, כצלקות.

אבל הן לא יהיו גסות בעיניה, היא תלטף אותן ברכות ותיתן גם לו ללטף אותן באהבה.

היא תבקש ממנו לנשוף עליהן אוויר חם של הבנה.

הוא יבקש ממנה ללטף לו את הראש.

הם ילמדו לבקש אחד מהשני, זה ירגיש לה טבעי יותר.

הוא יתן לה את התחושה שהוא יכול לעזור לה למצוא את הכיוון.

למצוא אותו גם כשאין שום דבר בחשיכה, אפילו לא זרקור קטן של כל האור שהיה בה פעם. 

וזה יהיה מספיק.

בגיל הזה היא לא תחשוב על זה שהיא בגיל הזה.

היא תקום עם חיוך בבוקר, חיוך כזה שיש בן מין ההשלמה עם העבר.

עד אז, הנקודות הפצועות- הפיזיות ואלה שלובשות על עצמן צבעים משתנים.

עד אז, הן ידגדגו בכל פעם שיגעו בהן ולא יצרבו.

היא תהנה ממה שהיא עושה ותרגיש תחושה נוחה בכל פעם שישאלו אותה מה היא עושה בחיים.

הם ישאלו והיא תענה בחיוך, בלי המחשבה הקבועה על זה שכולם שופטים כל התעטשות שלה.

כשהשיחה תסתיים, היא תסתובב ותרגיש טוב לגבי מהלכה.

היא תחזור לציוני הדרך ותהנהן אל עבר כל אחד מהם בכבוד שמגיע לו.

היא תפלוט אנחת רווחה.

אני לא מצליחה לפרוק את הכאב אפילו בכתיבה, אז אני גם לא מנסה יותר מדי.

הלוואי והייתי מעדכנת כל יום, אם כל יום לא הייתה עוברת לי אותה מחשבה מציקה בראש- את אף פעם לא תבריאי.

אני כבר לא יודעת אפילו מה אתה חושב, אני מרגישה כאילו יש לי נכות פיזית רצינית ובפעמים בהן אתה עוקץ אותי בסרקסטיות המפורסמת שלך זה גורם לי רק להיסגר יותר. אתמול לא היה ברור לי מה פשר ההתנהגות, אני מצטערת, אבל אי אפשר לעקוץ בשניה הראשונה ולהתנהג בצורה לא ברורה ואז כשעבר לך ככל הנראה להפסיק להציק לי. לצערי או לצערך, אני לא בת 12. 

אני מרגישה שזה לאו דווקא אתה, אני מרגישה את הכעס בכל גופי, את קצות העצבים שלי על סף פיצוץ, אני שונאת את הגוף הזה, שונאת את הבגידה החמורה שלו בי. שונאת את הנסיעות לפיזיותרפיה, את הכאב, את היאוש בעיניים של המטפחת שאומרת לי שאולי ננסה משהו כזה או אחר ובראש שלי רצים שני דברים- מה שיש לך לא מפסיק לכאוב, מה שיש לך כרוני, אל תאמיני לכל הסיפורים האלו על איך שמשהו עזר למישהי מסוימת. המישהי הזאת זאת לא את, המישהי הזאת לא מיואשת כמוך, היא לא על הסף, אצלה זה עבר. את, לעומת זאת, את מיואשת סופית וכבר לא בא לך לנסות שום דבר ושאף אחד לא יגיד לך להמשיך לנסות, כי את מנסה כבר שלוש וחצי שנים וגם אם זה משתפר, זה משתפר לאט ומחמיר, צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה. 

הבעיות האלו, שאחרי שלוש שנים הפכו להיות אבחנות מדויקות- בעיות אורוגניקולוגיות, הפכו אותי לחצי אישה. בפוסט הראשון שכתבתי כאן מישהי כתבה לי בתגובה שמה שיש לי הוא דבר שנותן תחושה נוראית, ובכן, אני מנסה לשמור על אופטימיות במשך שנים והאופטימיות שלי נגמרה ואולי בגלל זה אתמול לא הבנתי את הציניות המשולבת בצחוק, כי אין לי מקום לזה עכשיו ובמקום שתתנצל אמרת לי שלא תצחק איתי יותר, יש רגעים שפשוט בא לי להתפוצץ עלייך.

נמאס לי להרגיש כמו בחורה סוג ב', נמאס לי שאנשים אומרים לי שאני צריכה להעריך את מה שיש. אני מעריכה את כל מה שיש והכאב לא נעלם בגלל ההערכה שלי, אז מספיק להתיפייף, אם אתם לא מבינים את הכאב, פשוט תתקדמו הלאה ואל תתנו עצות מטומטמות. בכדי להימנע ממצב של קבלת עצות מטופשות, התחלתי אני לתת עצות ולכן פעם בכמה שבועות אני מקבלת טלפון מחברה שסובלת מבעיה גניקולוגית כזאת או אחרת ועוזרת לה לעשות את הטעויות שאני עשיתי. אם הייתי מחזירה את הגלגל לאחור בטח הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק, בטח הייית שוב נתקעת במצב בו עליי לממן שכר לימודים גבוה במיוחד בשנה הבאה שאמורה להיות המרגשת ביותר מבחינתי, מבחינת הלימודים לפחות ובמקום זה אני עסוקה באיך להרגיש כבר פאקינג טוב יותר ואיך לעזאזל אצליח לשבת במשך שעות ארוכות על הכיסא מבלי שזה יכאב בצורה בלתי נסבלת, איך לעזאזל משהו יסתדר כבר מבלי שאבזבז אלפי שקלים על התרופה המחורבנת הזאת שלא ברור אם היא עובדת או לא ועל הטיפולים הפיזיותרפיים. בשבוע שעבר נשברתי, בדרך הרגשתי שגם האגן שלי נשבר ויצאתי הביתה באמצע היום ואחרי שכיבה עם כרית חימום הגב התחתון טיפה נרגעה, איתם הכאבים באגן, אבל בתוך תוכי הרגשתי שאני פשוט רוצה למות.

מתנצלת על השימוש במילה הקיצונית הזאת, אותה אני לא מעיזה אפילו להגיד בקול, אני חזקה תמיד, חזקה כמו אבן ואין לי כוחות יותר  להיות חזקה. אסור לי להיות מדוכאת, מפחדת שכולם ישברו מסביבי, כפי שאימי נשברה לפני כשנתיים כשהודתה שזה שובר אותה שהיא כל כך חסרת אונים אל מול הבעיה שלי. מאז, עברו הרבה מים בנהר, מאז עברתי ניתוח ששיפר את המצב, מאז שוב כאב לי כל כך הרבה פעמים. 

מאז הבן זוג שלי התאכזב ממני, מאז הספקתי להפנות כתף קרה אליו כשכאב לי יותר מדי או כשהנפש שלי כאבה יותר מדי, לא תמיד ידעתי להגיד אני מתנצלת זה לא אתה זאת אני. אז עכשיו אני מתנצלת, זה לא אתה זאת אני, אני הפגומה מבין שנינו ונמאס לי שבמקום להזכיר לי כל שניה את ההיפך מכך אתה שותק ומסתכל עליי ואומר לי שאני מוציאה הכל מפרופורציה. אם אתה עייף מהכל ואין לך כוח יותר, פשוט תקום ותלך כי עייפתי. 

אז עכשיו אנסה עוד טיפול ואעשה עוד בירור חסר תכלית ועכשיו אמחה את דמעותיי ואחייך לבוס בעבודה שישאל אותי אם יש לי חום כי אני נראית כל כך חיוורת או יעצבן אותי במשהו אחר. עכשיו אחייך לכל מי שישאל מסביב איך אני מרגישה ובתוך תוכי איקרע, אני צריכה חיבוק חם ואוהב בשביל להמשיך עם מינימום הכוחות שנותרו לי, אני צריכה חיבוק בשביל לפתוח את ספרי העזרה העצמית ולנסות לעשות את התרגילים, בשביל ללכת לרופאה שלי ולעבור בדיקה לא נעימה בזמן שהיא תתפלא שאני לא רוצה ליטול משככי כאבים, אני צריכה חיבוק בשביל להרים את עצמי מהמיטה בבוקר, בשביל להתקשר למרפאה של הרפואה המשלימה ולנסות לראות מה הם מציעים פרט לדיאטה הנוראית שאיתה אני כבר חיה חצי שנה (ללא שוקולד ועוד מגוון דברים חומציים), אניצריכה חיבוק בשביל לעבור עוד טיפול פיזיותרפיה עם יד קפוצה ודמעות בעיניים בזמן שהפיזיותרפיסטית מסתכלת עליי בחמלה ואומרת שחייבים למצוא לזה פיתרון. 

אני צריכה חיבוק.