הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

המבטים שלה בוחנים את הבטן שלי, היא חושבת שזה מותר כי אנחנו עובדות ביחד.

אני נמנעת מלתת לה תחושה לא נוחה ולוקחת אותה על עצמי, בולעת אותה במרירות. 

אני מתנחמת בכוס התה החמה שבין הידיים שלי, מהנהנת ומתחילה לצעוד לכיוון החדר שלי.

תתעלמי.

צעדים הססניים ומהירים, חייבת לטשטש את האויב.

זה מחיר הנחמדות והנימוס.

לפעמים המחשבות יוצאות כמו שהן, אבל כאן אני חייבת להיות מחושבת, כדי שהן לא יצאו החוצה בדמות של מילים שארגיש אשמה בעקבותיהן.

גם אם לא היה בהן דבר, פשוט צריך לחזור ולהריץ אותן בראש ולדרג אותן.

יש לי סטנדרטים גבוהים, בלתי אפשריים.

אז המחיר, כן...

הוא גבוה, בעיקר כי הוא יותר חזק ממני וממה שבאמת יש לי בפנים.

האני האמיתית,

ההיא שלא דופקת חשבון ולא משפילה מבט כי הדרגה שלה בעבודה לא נמוכה מדי בעיניה.

בעולמה היא נמדדת רק על פי דרגות וקריטריונים של הצלחה בעבודה בלבד, בהשגה של סמלי סטטוס. באי השגה של אותם סמלי סטטוס, בלי כוח להמשיך את המירוץ כבר.

היא סטודנטית לתואר ראשון כבר שבע שנים, כי בהתחלה לא ידעה מה היא רוצה מעצמה כל כך ושאפה גבוה מדי.

הכי נועד להסביר למה זה נמשך זמן רק כל כך, בעיניה זה מסע שלא נגמר. 

כשהחץ לא פגע במטרה הראשונה והכל היטשטש, האכזבות נערמו בכמויות וכל כולן מעצמה.

היא פרשה והציגה את זה בחינניות, כל כולה בטוחה בעזיבה. 

בדיוק כפי שהייתה בטוחה כשנכנסה לכל הסיפור של הלימודים בהתחלה.

בסוף היא איבדה נקודת אחיזה, לא נותר שם דבר עבורה.

אז הפרק הזה בחיים נגמר.

אחרי שהצליחה להתאושש הגיע הזמן לסיים איכשהו עם איזשהו תואר ביד. 

לא נשאר הרבה, אבל סיום תהליכים מעולם לא היה הצד החזק שלה.

אז מה יש? 

היא לא מכירה את זה. אפשר לראות רק את מה שאין.

אין עבודה מתגמלת ובטוח שהיא לא מספיק טובה,

אין תואר ראשון ביד.

כלומר עדיין אין, היא פשוט אפילו לא בטוחה בצעדים שהיא עושה כשהיא הולכת.

וכן, יש את לה הקטע הזה עם תהליכים.

והנה עוד תהליך שמאיים למוטט אותה.

היא מכירה רק דרך אחת, מלחמה בכל החזיתות.

אין סיכוי לצלוח את התהליך הזה בדרך הזו והיא פשוט לא יודעת לשחרר.

ברקע של תחרות המבטים ביניהן, היא שומעת צחקוק ורואה שלוש עובדות במשרד שמביטות מומסות אל עבר מסך הטלפון של אחת מהן.

יש שם ילד או ילדה קטנה, היא לא מתקרבת בשביל לוודא. 

זה גורם לרגשות מעורבים של כמיהה עמוקה כל כך שמעוררת בה קנאה מיידית;

בערב אני מפליגה, המחשבות שלי רצות והאור החזק מסנוור אותי.

אני יודעת גם להנות לפעמים, גם לשחרר.

זה פשוט לא בא לי באופן טבעי, זה צריך להיות מחויב, צריכה להיות סיבה ברורה.

ושהסיבה תהיה טמועה באנשים אחרים, בזכותם.

דבר לא בזכותי...

אני שמחה, אני מבושמת.

אני מצליחה לנשום עמוק. 

יש תחושת חופש קצרה מהכל, כמה שעות להשתחרר מכל מה שבועט בבטן או יותר נכון יותר ממה שלא בועט בבטן.

יש לי תחושת חופש קצרה מעצמי ומהשלילית היא. 

בכל יום ראשון היא מגיעה לשם.

הבניין אפור, מוסדי. בכניסה מצד שמאל יש ספה חמימה בצבע בורדו דהוי. 

היא תוהה מי האנשים שמוצאים זמן לשבת על הספה הזו. אולי ילדים מתוסכלים והורים מתוסכלים עוד יותר.

ואולי הם רק מנסים לפתור את הבעיות שלהם, ביחד. אולי נשים מבוגרות שממתינות. אבל זה כל כך קרוב ליציאה וכולם יכולים לראות אותם.

אולי הם מאושרים שם, מי יודע.

מימין לספה יש דף נייר תלוי, עליו פרטיו של מטפל שמחפש קליניקה להשכרה. בהמשך יש גרם מדרגות, לידו שלט עם כל שמות המטפלים בבניין. 

מעניין אם מגיעים לכאן אנשים שרוצים להיות נוכחים באמת ולא נגררים לשם עם טלטלות החיים.

היא נזכרת שחשבה את אותו הדבר על המחלקה האפרורית ההיא בבית החולים. שם אין ספות בצבע בורדו, הריהוט חד גוני ועצוב. כיסאות מפלסטיק, שולחנות מתכת שחורים ומחוררים. תמונות מרדימות שאף אחד לא רוצה לראות בסלון הבית שלו. אין שם צבעים מנחמים. החוויה הזאת נגמרה בכאב לב וחור בבטן שלא נגמר, גם שנתיים אחרי. והריח. 

כאן אין ריח כזה, היא יושבת במסדרון, מזיעה ותוהה מה עובר בראש לאישה הבלונדינית שיוצאת מהחדר שממול.

היא מביטה בה במבט חטוף ומרגישה שכל כך קל להסיק מסקנות על אנשים על סמך מבט אחד. 

ילדה או מתבגרת בוכה באחד החדרים שליד ואחריו מגיע טון מרגיע, שמנסה לרכך.

המתבגרת כועסת עכשיו. 

ככה זה בגיל הזה, שתנצל את זה שיש לה איפה לפרוק, הנוער של היום...

היוא יושבת חסרת מנוחה, מעבירה רגל מעל רגל, מפרקת את שיערה האסוף ומנסה לגרום לעצמה להרגיש בנוח, ספק בכוח. 

היא כבר לא ילדה, רוב הזמן היא מצטערת על כך. 

היא תוהה אם יש אנשים ששמחים רוב הזמן, שלא מאוכזבים מעצמם כמוה. 

היא צריכה להיכנס לחדר, לפעמים היא גם רוצה להיכנס לשם. 

רוב הזמן, המסדרון הזה וההמתנה מרגישים לה כמו המקום הכי בודד בעולם. הראש מסתגר והנפש מנסה לשכנע את עצמה שהכל שלם בפנים.

האנשים שבאים לכאן הם האנשים הכי בריאים שיש, היא אומרת בלחש. אחרי זה היא תוהה אם מישהו שמע אותה ותחושת הבושה אופפת אותה. למרות שאין במה להתבייש ואף אחד לא מכיר אותה כאן. היא לא מבינה למה התהליך הזה כל כך קשה בשבילה. למה להתייסר בכלל בגלל משהו שאמור לקחת איזו תקופת חיים.

היא שונאת כשאין הגדרות זמן מוחשיות, הרצון שלה לשינויים מהירים מטריד אותה בכל פעם מחדש.

בייחוד כשקשה להסוות אותו, אבל היא כבר לימדה את עצמה לבלוע הכל עמוק בבטן. 

אין צורך בעיכול, לא הכל חייב לעבור תהליך כזה. היא יודעת שזה לא בריא לה. 

היא שונאת הרבה דברים אבל בפנים היא אוהבת כל כך.

אוהבת את החיים, אוהבת את הדברים הטובים שהתברכה בהם. 

רק שהיא לא נאחזת בהם מספיק או בכלל.

הדלת נפתחת, "שלום", היא אומרת לאישה שמחטטת לה בקרביים מרצון.

היא מחייכת אליה את החיוך הכי קורן שלה, נדמה לה שהוא מסווה את הלחץ הפיזי המוכר. 

היא מחליטה שהפעם תצא משם, תרד במדרגות ותשב על הספה בצבע בורדו, מותירה חלק מהאכזבות מעצמה מאחוריה.