הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

אין יותר מוזר מלהרגיש שאני חוזרת לעצמי בתחום כזה חשוב בחיים.

אני מרגישה שאני חיה שוב, עד כמה שזה נשמע מוזר.

אנשים שיכולים לקיים יחסי מין באופן קבוע, בלי כאבים, בלי תופעות לוואי, בלי טראומה, לא מעריכים מספיק את מה שהם יכולים לתת לבן/ בת הזוג שלהם, לסטוץ שלהם, ליזיז/ה שלהם שהם אוהבים/ מכבדים/ לא מכירים...

חוויה אנושית בסיסית שלא באה בצורה קלה לכולם, בצורה בריאה מספיק.

נשים שמשתמשות בסקס בתור כלי נשק, גברים שמזיינים בחורות על ימין ועל שמאל מבלי למצמץ, בחורות שלא מתאמצות הרבה בשביל המצמוץ הזה, או כאלה שלא מבינות את עומק החוויה ונותנות את עצמן לכל אחד, אנשים שלא רואים את הערך שבדבר...

כל האנשים האלה, עד כמה שזה אירוני, לא יודעים כמה מזל יש להם.

אני לא אפתח את הסיבות הפיזיולוגיות שנעוצות בבעיות אגן שקיימות אצל נשים, גם כשהקמתי את הבלוג הזה, הבנתי שמדובר בטאבו עמוק, שכן התגובות שקיבלתי על אחד הפוסטים הראשונים היו כואבות נורא (אוי ואבוי, מסכנה, זה נוראי). נשים יקרות, אין לנו מה להתבייש בזה, רק לקום ביחד ולהתמודד מול זה, לדעת להתייעץ עם האנשים הנכונים, לקרוא את הספרים הנכונים, לפתוח את האוזניים והעיניים, ליפול ליאוש ולקום ממנו בכל יום מחדש ולהסתכל על ה"יש" בחיים שלנו במקום על ה"אין". בתור בחורה צעירה, נשואה טריה, אני מבינה את עומק הכאב שקשור בקיום יחסי מין, במיוחד עבור נשים עם וסטיבוליטיס, בעיות שלפוחית שונות, וולודיניה והרשימה עוד ארוכה. נכון, לי קל יותר לדבר, כי יש לי בן זוג מדהים שעבר איתי דרך לא פשוטה עד עכשיו. נכון, אהבתי אינטימיות עוד לפני שכל זה קרה. אני יודעת איך זה לאבד חלק כל כך גדול ממך, לעצום את העיניים ולהתייחס אליו כאילו הוא לא קיים, הוא לא שם אז הוא לא כואב, אני לא צריכה קשר ויחסים זוגיים, אז זה לא כואב, זה לא מגיע לי, אז זה לא כואב. אבל נחשו מה? זה עדיין כואב. אני הלכתי במסלול שלא כולן רצו ללכת בו, לא רצו להודות בו. אני הרגשתי שמישהו מאשים אותי במשך שנים, שהכאבים הקשים שלי שם בגלל שחזרתי בשאלה במקום ללכת בדרך ה"נכונה", נתתי ללחצים לפעול עליי ולא להרפות, בכיתי בלילות מכאבים כשבן הזוג שלי היה הולך לישון וכמה בבוקר עם רצון למות. עד שהחלטתי שאני רוצה לעזור לאחרות, הצלחתי לעשות את זה בהיקף קטן וצנוע מאוד, אבל הצלחתי להביא למודעות כלשהי. לילות שנראו כמו אובססיה מתמשכת, שנעו בין ערות לשינה, בין כאב לחלום שהכאב נעלם, חלום שבו אני עושה מה שאני רוצה וזה לא כואב לי. בתחילת מלחמת ההתשה באו כל כך הרבה סיבוכים פיזיים קשים, תורים אינסופיים לרופא, שכנועים עצמיים מול המראה שאני הכי חזקה בעולם, ששום דבר לא ישבור אותי. כניסה לחדר הקר והמכשירים הקרים, מבט תוהה, שאלות אינסופיות מצידי כשבצד השני לא תמיד היה לי שם מענה. כמה התעקשתי, כמה רופאים החלפתי, כמה תרופות, כמה פיזיותרפיסטיות,כמה טיפולים נפשיים שונים... רק בשביל להבין שמעבר לכאב, אני פשוט מפחדת. אני לא מפחדת יותר, לא יקרה לי דבר, הדברים רק משתפרים מכאן. גם עכשיו יש לי סיבוך, אבל אני רואה אותו בתור אתגר, מנסה לטפל ולראות מה מקור הבעיה, מנסה לקבל את החלק הזה שבתוכי שוב, לחבק אותו בשתי הידיים ולא לעזוב. למרות הכל, ועם השיפור, עם העליות והמורדות, עם הרבה אהבה, אני יכולה להגיד היום- אני אישה.

"אם לא הייתי מכירה את שניכם ביחד בחיים לא הייתי חושבת שאתם אחים" סיפרה לי המושבניקית לפני כמה ימים, "ורק שתדעי הוא ממש אוהב ומעריץ אותך, רק חבל שהוא לא מראה את זה מספיק". עד כמה מוזר לשבת מול אחיך, שאף פעם לא הרגיש כמו אחיך במידה מספקת ודווקא עכשיו כשהוא כל כך צריך אהב הוא תופס מרחק כי הוא חושב שהוא לא ראוי מספיק או איזה שקר אחר, שאף אחד לא גאה בו כי הוא לא "מוצלח" לפי דבריו. בולשיט, כשהוא חזר לארץ סיפרתי לכולם שהוא מגיע, אבל הוא אף פעם לא התאמץ מספיק וגם אחרי שעשינו שיחת "נפש" הרגשתי ריקה מתמיד ולא ידעתי לאן לדחוף את עצמי, כי לצערי אני זוכרת רק את הבעיטות בבטן ואת המשפטים בסגנון "מה כבר עברת שפספסתי? את הגיור? דיברתי איתך כל יום את לא זוכרת?"..לא דיברתי עם אף אחד בתקופה הזאת, בטח לא איתך, כי הייתי עסוקה בלהתמרמר ולנבוח על זה שלא נולדתי מראש כחלק מעם הסגולה ושזה אוכל לי את הלב ואני אוכלת לכולם את הכבד עם כפית.

אני לא יודעת למה, אתה לא בחרת לראות את החלק הזה שבו היה לי קשה ובחרת להתמקד רק בזה שאני קיבלתי יותר, כרגיל וכששאלתי אותך אם אתה חושב שאתה צריך להמשיך להאשים אותי בזה שקיבלתי יותר ממך וזה לא בשליטתי אז הסתכלת על כוס הקפה הריקה ואז על המנורה ואחר אל עבר האופק, לא משנה לאן רק לא לתוך העיניים שלי. אני מהווה איום, אני יודעת ואתה אוהב אותי אהבה מוזרה גם את זה אני יודעת, שואף לאהוב אותי חזק ונבהל כי הקנאה אוכלת אותך בפנים, אמא לא חושבת שאני מוצלחת יותר, אמא חושבת שאני עצמאית יותר ממך ואתה מבוגר ממני ב13 שנים. אתה פגיע יותר ואני תוקפנית יותר. לא, אתה ממורמר יותר ואני לא יודעת איך לאכול אותך. למה לא באת אליי חשוף לגמרי? בשביל מה כל ההגנות האלה?כל כך רציתי לאהוב אותך כמו שאתה באמת אבל אף פעם לא הבנתי מי אתה באמת. כשסיפרת לי על הרעיון שלך לעסק, שהוא רעיון מדהים באמת, דאגת להתמרמר על זה שלא נולדנו עם כפית זהב בפה ושלא היה לנו כסף ושלך היה הרבה פחות ממה שהיה לי, אני יודעת את זה לא היית צריך ללחוץ על הכפתור הזה שוב, לך חרא יותר. כששאלת אותי מה אני עושה בטיפול הפסיכולוגי טרחת להזכיר שוב עד כמה אתה לא מאמין בזה והדבר היחיד שעובר לי בראש כשאני מקשיבה לך הוא שיש לך בעיה שדורשת תרופה. אני בן אדם נוראי? אני לא יודעת, כבר אמרתי לך פעם שהאדם היחיד שיאהב אותך באמת בצורה בונה כל עוד לא מצאת את אהבת חייך הוא בן משפחה קרוב או האחות היחידה שיש לך וזאת אני.

זה בסדר, אני לא אתקוף כל הזמן, רק תן לי עוד קצת זמן, אולי אהיה סבלנית יותר ואבין שלעולם לא תהיה לי לאח גדול למרות הפרש השנים ושאצטרך לספוג את זה ולאהוב אותך ככה, אני יודעת שזה מגיע לך, אבל זה קורע אותי מבפנים.

ובהקשר  של שחרור קיטור. הגיע הזמן שנעבור לדירה משלנו, ההערות מתחילות להיות מעצבנות, עד כמה שאני אוהב את חמותי לעתיד (הערות על שמלת הכלה שלי, על זה ש"אני לא מבינה בזה" ההבלגה הלא נגמרת שלי ומצד שני הנתינה האין סופית שלה.היא באמת אין סופית, הלוואי ואהיה חמות כזאת טובה, מינוס ההערות כמובן).

אני מתה מכאבים בזמן האחרון, לא יודעת לשים את האצבע על מה שמתרחש, איפה התקווה שלי? זאת הולכת להיות שנה מלאה בשינויים, איך בא לי להגיד שהם יהיו מעולים.