או ההתעסקות.
ההתעסקות שאף פעם לא נגמרת בקטע הבריאותי... העייפות שאף פעם לא נגמרת בעקבות האכזבות.
הימים בהם אני אומרת שאני מריהמ ידיים וטוענת שלא איכפת לי יותר ודוחפת את הראש מתחת לשמיכה, אני אפילו לא יכולה לקרוא לזה ימים, רק יום אחד ואז מגיע יום פחות מיואש ואז שוב חוזר חלילה. אני כבר לא יודעת אם זה קשור לתזונה המיוחדת (חסרת הפחמימות והסוכרים- מבחינה בריאותית נטו ושום דבר שקשור לחיצוניות) לגלולות, או לזה שהאופי שלי נהיה כזה.. אני לא יודעת, הדבר היחיד שבטוח הוא שהיאוש אוכל אותי מבפנים, אני מרגישה כאילו שאני נמצאת בבועה וקשה לי לפוצץ אותה, כאילו לכל מקום שאני הולכת אני הולכת עם משקפי שמש כהים במיוחד ואני מתקשה לראות את הצבעים שמעבר, להריח את הריחות המתלווים ולהתרגש מהם... נשמע בהחלט כמו חוסר איזון בגוף, אין ספק, התקופה האחרונה דפקה לי את הראש ועכשיו אני רוצה שזה יתחיל להשתפר. לפחות חלק מהמצב הבריאותי השתפר, זה נורא מעודד, חלק אחר השתפר פחות, פחות מעודד אבל אני ממשיכה להיות אדישה לדברים. אדישה ומטפלת בעצמי באינטנסיביות ולמרות הכל אדישה.
לפחות חזרתי להתאמן קצת והגוף שלי מתאושש טיפה, אבל היאוש לא מרפה.
אני רוצה לטוס מכאן, לטוס לחופש לפני הלימודים, לשבוע לפחות, רוצה לעוף מכאן לאירופה אבל כרגע אני יכולה רק לחלום על זה, בכל זאת מותר לרצות...
אני יודעת שחופשה כזאת תעשה לי ריסטרט רציני למערכת, תעשה לנו טוב לקשר, הלוואי והוא היה קורא כאן וגורם לזה שניסע ביחד... אבל אני יודעת שעבורו התקופה הזאת קשה במיוחד, ככה זה כשאתה לא פרודוקטיבי ושהצעות העבודה לא נופלות מהשמיים, מדובר בחיפוש מייגע אין מה להגיד.
שיגמר היום הזה, השבוע, שהיאוש יגמר.
עייפתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי
